תחילתה של אלימות נפלאה

הדבר הבולט ביותר בפרק הראשון של העונה השנייה של "24" (פרט לעובדה המרעננת שיומו הארוך של באוור מתחיל ב-8:00 בבוקר ולא בחצות) הוא בלונדיניות – המון בלונדיניות. על רקע אובדנן של שתי הצלעות האסטרוגניות של הסדרה, נינה מאיירס וטרי באוור שדיגמנו ברונטיות מרשימה, מפצים את עצמם הגברים של "24" במלאי משופצר של בלונדיניות רזות בעלות אותה תסרוקת בוריאציות שונות. אחת יש לדעת: הבלונדיניות הגרומות, יותר משהן התקן פוטוגני, הן סימפטום למה שהנראטיב יפתח לכדי דיאגנוזה.

מצפייה בפרק הראשון (ובראשון בלבד) ניתן להבין שהפעם נלחמים ג'ק באוור ומי שעכשיו כבר נשיא - דייויד פאלמר - בערבים. איזה ערבים? כלשהם. משהו במזרח התיכון. לא ברור. אני לא יודעת אם זהותה של המדינה שמממנת את אותם טרוריסטים שמאיימים על לוס אנג'לס בפצצה גרעינית תיוותר מעורפלת גם בהמשך, אבל יש לקוות שלא. רוצה לומר: תנו שם לאויב שלכם, תפסיקו להתנשא מעל ציבור שלם ותנו למזרח התיכון ברייק – טרוריסטים יש גם בסרביה. בעצם, נ.צ זו כבר כוסתה. אם כך, מה עם אפגניסטן? מה בנוגע לחמר רוז', בקמבודיה, העיתונים מדווחים על התעוררות. נראה כי ניחוח הפטריוטיזם האמריקאי, והמוסרניות שהדיפה העונה הראשונה בין ורדי התככים, עלולים להפוך לצחנה בעונה השנייה.

ומעודף פטריוטיזם לשבירתו. אחד הדברים שייחדו את "24" היה העלאת אופציית הקונספירציה, השחיתות בחלונות הגבוהים ובאלה שמעליהם. כנגטיב לצוות כלבי הגולדן רטריברים של הנשיא בארטלט ב"הבית הלבן", סיפקה "24" אמסטפים צמאי דם שיקיפו את פאלמר. הפרק הראשון לא מכזיב ומפזר פתיונות גבינה צהובה בכל צירי העלילה המתגבשים לעכברושים צמאי החפרפרות שאנחנו. מי תמלא את מקומה של נינה מאיירס? שוב, אין על מי לסמוך, כל אחד יכול להיות אויב – פילם-נואר פוסטמודרני מבית היוצר של אל קאעדה.

הפרק עצמו מתחיל באופן מקושקש ולא ברור. מערכת היחסים המשונה של האלמן הטרי באוור עם בתו קים - שאמנם מפציעה בהופעה בלונדינית במיוחד שעלולה להזיז מדעתו אפילו את הגא שבגאים – מסתמנת כבעלת פוטנציאל פולני מדאיג ומסוכן. אבל אז, בדיוק כשהצופה מתחיל להירדם בשמירה ומודה לאל על כך שלא רכש את העונה כולה בדי.וי.די, הפרק נותן בראש.

בעונה הראשונה חיכינו עד לפרק האחרון כדי לצפות בג'ק באוור שובר את כל חוקי הז'אנר ויורה באנטגוניסט (ויקטור דרייזן לצורך העניין) כשהוא לא חמוש. אלוהי המוסר ההוליוודי דאגו להשיב לג'ק כגמולו והרגו את טרי. בלי לשחרר ספוילרים מיותרים רק אציין שבעונה הנוכחית האלימות הבלתי מנומקת מגיעה יותר מהר והרבה יותר חזק. כאילו ישבו קברניטי הרייטינג וקבעו - שוברים את כל הכלים, לא רק את הפורצלן. אין יותר קווים אדומים, אין יותר קווים בכלל. רק עקומות. יש לי תחושה שמדובר בתחילתה של אלימות נפלאה.

שחקני החיזוק שהתווספו לחברים מהיסודי כוללים את שרה גילברט (הזכורה כדרלין מ"רוזאן"), את מישל פורבס שגילמה את הפתולוגית הסקסית ב"רצח מאדום לשחור", ואת הבלונדה המרגיזה מסדרת הנעורים הקנדית המטופשת "הילסייד". אינני זוכרת את שמה ולוואי שגם את פניה הייתי מסוגלת לשכוח. עוד חדשות טובות הן שהזקן המגוחך שמעטר את פניו הקשוחות של ג'ק באוור ומשווה לו חזות של טוב-טוב הגמד נעלם עד סוף הפרק. יחד איתו נעלמים גם הספקות - האם לצפות או לא, האם להשתעבד לקריז נרקוטי בפעם השנייה באותה שנה, ועוד בערוץ 10. נו מה? ברור.