אלפיון תחתון

בשנים האחרונות עשה סטיבן פרירס כמה סרטים ממש מחורבנים (אני עדיין מתקשה להתגבר על האכזבה מהעיבוד הקולנועי שלו לספרו של ניק הורנבי, "נאמנות גבוהה"), אבל החדשות הטובות הן שפרירס חזר לעצמו, וסרטו החדש, "דברים יפים מלוכלכים", מצליח לעמוד בכבוד ליד "מכבסה יפהפיה שלי" ו"סמי ורוזי עושים את זה" – שניים מסרטיו שבשיתוף פעולה עם חניף קוריישי כתסריטאי עמדו במרכז הקולנוע הבריטי החברתי של האייטיז.

כמו בשני הסרטים הללו, גם ב"דברים יפים מלוכלכים" מביט פרירס על אאוטסיידרים בחברה הבריטית. הפעם הוא מתמקד במהגרים לא חוקיים מכל מיני ארצות שהגיעו ללונדון מכל מיני סיבות ועובדים בה ללא אשרת עבודה, כשפחד מתמיד מפני גירוש רובץ עליהם. בעיית המהגרים הלא חוקיים, המהווים כיום חלק משמעותי בחברה הרב-גזעית של לונדון, היא אחת הבעיות האקוטיות של החברה הבריטית – אלא שבמקום לרקוח ממנה דרמה חברתית סטנדרטית, החדיר אותה פרירס כסאב-טקטסט למותחן מוזר שהופך גם לסיפור אהבה יוצא דופן לא פחות, עליו אחראי התסריטאי סטיבן נייט (שלמרבה התדהמה הוא אחד האנשים העומדים מאחורי הפורמט של השעשועון הטלוויזיוני הנודע "מי רוצה להיות מיליונר?").

אוקווה (השחקן הבריטי צ'יווטל אגיופור, שבילה הרבה זמן עם הוריו כדי ללמוד את המבטא הניגרי הדרוש לו לתפקיד) היה רופא בניגריה. באנגליה הוא חי תחת זהות בדויה עם כמות נכבדה של סודות ושלדים בארון. בימים הוא עובד כנהג מונית ובלילות כפקיד קבלה במלון. ברגעים הבאמת מעטים בהם הוא ישן, הוא עושה זאת על הספה שהוא שוכר בדירתה הקטנה של בחורה טורקיה בשם שנאיי (אודרי טאטו שאמנם מפתיעה לטובה, אבל לא מצליחה להיגמל לגמרי מנטייתה להיות אובר-חמודה כפי שהיתה ב"אמלי"), שגם היא מהגרת לא חוקית ועובדת עם אוקווה באותו מלון בתור חדרנית. שאר הדמויות המקיפות את אוקווה ושנאיי הם זונה שחורה שבאה עם לקוחותיה למלון, בחור סיני העובד בחדר המתים בבית חולים לונדוני, השוער הרוסי במלון ומנהל הלילה הספרדי שיודע שסובביו מוכנים לעשות הכל בשביל דרכון ואין לו שום בעיה לנצל את זה.

הגיבורים של "דברים יפים מלוכלכים" חיים בתוך ייאוש מתמיד ואנונימיות מוחלטת, והעיר שהם חיים בה שונה בתכלית מלונדון כפי שכל תייר מכיר אותה. הקשרים היחידים שהם מקיימים הם במסגרת מעין מחתרת ארעית של פליטים ומהגרים, כשהמגע היחיד שהם מקיימים עם האוכלוסיה הלבנה הלגיטימית של אנגליה הוא או כשהם משרתים אותם או כשהם נמלטים מפניהם. כמו שאוקווה בעצמו אומר בסרט: "אנחנו האנשים שאתה לא רואה. אנחנו האנשים שנוהגים במוניות שלכם, מנקים את הבתים שלכם ומוצצים את הזין שלכם". אך עבורם אפילו זה עדיף על המציאות במקום שממנו הם באו.

מרבית הדמויות ב"דברים יפים מלוכלכים" הן בעלות מימד סטריאוטיפי חזק, אך לגמרי מכוון ומודע לעצמו. שנאיי היא קלישאת האסופית הרזה, החיוורת, התמימה והבתולית; ג'ולייט היא הזונה טובת הלב המוכרת מהספרות; גוו יי, חברו הטוב של אוקווה, הוא הסיני הפילוסוף שמשחק שח (לפחות הוא לא טוב בזה); סניור סניקי הוא הקרימינל הנצלן שצוחק בקול רם בכל פעם שהוא מצליח לדפוק מישהו, ממש כמו פושע בסרטים מצוירים; ואוקווה הוא האביר המושלם - רופא אצילי, מוסרי, מנומס ומופנם, כמוהו קיימים רק באגדות. על אף שבכל אחד מהאנשים האלה יש גרעין סטריאוטיפי ברור, נסיבות החיים שלהם, ההחלטות שהם עושים והקשרים שהם קושרים הם רב-מימדיים ואנושיים לחלוטין. דווקא ההתנהלות של דמויות כביכול סטריאוטיפיות בתוך מציאות כל כך משונה, אפלה ויוצאת דופן, היא זו שמדגישה את האבסורד של הקיום שלהן, שמתנהל בתוך מערך הרבה יותר גדול ואבסורדי לא פחות. האנשים האלה אמנם נרדפים על ידי החוק, אך ברור שניצולם ככוח עבודה זול הוא חלק בלתי נפרד מהכלכלה של לונדון, ובעצם לא רק שלה.

באחד הלילות בהם יושב אוקווה בקבלה במלון הוא מתבקש לעלות לאחד החדרים כדי לפתוח סתימה בשירותים. בסצינה באמת מצמררת הוא מכניס את ידו לאסלה, שעולה על גדותיה במים אדומים מדם, ומגלה שמה שחסם אותה הוא לב אנושי. מפה הסיפור מתחיל, ומכיוון שהסרט הוא מותחן עם אינספור התפתחויות מפתיעות, זה כל מה שאני יכולה לגלות בלי להרוס. זה, וש"דברים יפים מלוכלכים" הוא יצירה קולנועית נדירה שמשלבת עלילה מותחת, אמפתיה אנושית ואפילו הומור בריא עם אמירה חברתית-פוליטית בצורה שהיא מעל לכל מאוד מהנה.