בת זונה הבדידות

אלי, שבדרך כלל קוראים לו שמאנייק, חי בשכונת הארגזים עם אמו ובן זוגה - שני נרקיסים (נרקומנים) בגמילה. אמו, סימה, היא קריזיונרית ממוצא יווני שהוריה נהרגו בתאונת דרכים כשהיתה ילדה, והאב החורג, יפת, רצח ילד כשהיה בן 13 ועכשיו עסוק בעיקר בהרחבת השטח הפרטי שלו על חשבון שטחי המדינה. באותה צ'חונה חי גם יום-טוב, אביו הביולוגי של אלי ועוף מוזר בנוף המקומי - אמן מתבודד עם אובססיית שואה.

מלבד דמויותיו הססגוניות מצטיין "פרא אציל" (כתר), ספרו השני של דודו בוסי, גם בשפה עשירה, חכמה ומקורית, שלא דופקת חשבון לאף קוד של תקניות ומניבה תיאורים כמו: "מפלס הכבוד שלו ירד מהיציאה של יום-טוב. אם מישהו אחר היה יוצא עליו ביציאה כזו, גורלו היה רע ומר. אבל מכיוון שיוצא היציאה היה אחיו הצעיר, שכולם רואים בו, בגלל העיסוק באמנות, חצי פסיכי וחצי הומו, הכבוד של נחשון, מבחינתו ומבחינתם של שאר הנוכחים, לא ממש התאדה" (עמ' 26).

הערסיות הלימורית הזו, שאפיינה גם את "הירח ירוק בוואדי" (ספרו הראשון של בוסי), מקסימה ושובה לא רק מפני שהיא מביאה את הרחוב אל הספרות או הופכת את ה"נמוך" ל"גבוה", אלא דווקא משום שהיא חושפת שהנמוך איננו נמוך כלל וש"בת זונה הבדידות" גבוהה ופוגעת לא פחות מלשון חכמים. השפה המקורית היא גם זו שעוזרת לנו להרגיש נוח עם התרחשויות מופרכות כמו סקס בין אמא לבן או השתלשלויות בנאליות כמו התאהבות ביפה של הכיתה שמשחקת בסרט אחרי שמפיק גדול גילה אותה ושות'.

אבל העושר התיאורי לא נשמר לאורך כל הרומן. הסיפור ממריא גבוה ובמהירות, מסתיים ברעש גדול, ובאמצע - לא הרבה, לא מספיק. החלק האמצעי של הסיפור נמרח בחזרות שמעגנות שוב ושוב את העלילה בנוף הארגזי הנכשל עם עוד תיאורים של תוכנית הגמילה בת 12 הצעדים של האן.איי וזלילות בלתי נשלטות של הגיבור. בעיקר צורמים המונולוגים האובר-מודעים והאובר-אינפורמטייביים שממלאים את העמודים לחינם, מזכירים משהו שהוא בין אופרת סבון לרומן מוסר פדגוגי, ופוגמים באותנטיות ("אתה מוכחש כמו שאבא שלך מוכחש. שניכם מוטציות שיצרו האשכנזים! לך ולאבא שלך אין תודעה מזרחית, האשכנזים מחקו לכם אותה. וזה חלק מהשואה שלנו, הפרענקים"). אמנם מעולם לא חייתי בשכונת הארגזים, כך שאיני יכולה לקבוע בוודאות שתושבי השכונה לא מרביצים זה בזה נאומים רהוטים וממוקדים, אבל אני יכולה לנחש שכמו כל בני האדם, גם הם עילגים ומגומגמים וגם להם קשה להעיד על עצמם. אין אצל בוסי כמעט סאב-טקסט, הכל מודע ומוטח בפנים, והלשון המעורבבת של הדמויות לא מונעת מהן להביע את כל אשר על ליבן.

אפשר כמובן גם לטעון שזה תואם את החספוס הרחובי הסגנוני הכללי, ואולי זו בכלל פארודיה, אבל בעיני מדובר בכשל ספרותי שיותר מעל הדמויות מעיד על הכותב, שלפעמים מתעקש על סגירת חשבונות קטנוניים עם מבקרים במקום להתרכז בסיפור. ועדיין מדובר בספר לא רע בכלל (שזה המון). הפוטנציאל של דודו בוסי, שהתגלה ב"הירח ירוק בוואדי", עדיין לא הגיע אל בשלותו. בוסי מספר סיפור פשוט ונוגע, שלא סתם מתלונן על קיפוח אלא מתרכז בהוויה אינטנסיבית ועוצמתית, אבל מתעקש לעתים קרובות מדי להתעבות לחינם.