מחוץ לזמן

1. האלבום האחרון של דייויד בואי מצא אותו במקום מוזר. אחרי 25 תקליטים יצא לו “Heathen", פתאום אלבום נקי מאוד, חף מדאווינים, שצייר תמונה של יוצר מזדקן ועגמומי. לראשונה זה הרבה מאוד זמן ניכר היה שהוא לא רוצה לזעזע, לא מתעניין בלעמוד בחוד החזית החידושית. לראשונה זה הרבה זמן הביקורות היללו. אין ספק שזה עשה לו טוב. רק שנה קצרה עברה, והוא חוזר כעת עם “Reality", המשך ישיר וזריז לקודמו, בכל מובן ועניין.

בשנתיים האחרונות בואי המציא את עצמו מחדש כאחד שכבר לא צריך להמציא את עצמו מחדש בכל אלבום. לא יודע כמה זה יחזיק, אבל בינתיים זה נשמע אותנטי מאוד. סבא'לה בצ'יל, מתמקם בנוחות בחברת עצמו. יוצר שירים עם מבנים מוזרים ונאמן לאיזשהו קול שכנראה זורם לו בראש. הוא ממשיך בשיתוף הפעולה עם מפיקו מימי התהילה טוני ויסקונטי, ששוחזר באלבום הקודם, ויחד שניהם חולטים סגנונות ומרימים הפקה אפויה-מדי במוצהר.

השירים של בואי הם במתכונת האיש האנגלי בניו יורק. רק שהוא הזדקן, יש לו מלא כסף, והוא ללא ספק נמצא בחתיכת משבר שממלא לו את המצברים היצירתיים. זה כבר כמה אלבומים שהוא מסתכל אחורה על חייו, ולא בזעם, כי אם בתוכחה עצובה, מלאה חוש הומור ופיכחון. זה עדיין מפתיע לראות אותו כך. בהמשך למגמת שני הכיסויים מהאלבום הקודם (שם פירגן לפיקסיז וניל יאנג), מחווה פה בואי קאוורים ל"פבלו פיקסו" של ג'ונתן ריצ'מן ו”Try Some, Buy Some" של ג'ורג' הריסון. אבל אלה ממש לא מהווים את רגעי הקסם של האלבום. נסו יותר בכיוון של “Looking For Water" או "Shell Drive The Big Car". אפשר לשמוע את השירים בוואלה! רדיו.

"לעולם לא יהיה מספיק כסף/ לעולם לא יהיו מספיק סמים/ אני לעולמי עולמים לא אזדקן", שר בואי ב-"Never Get Old". נדמה שהפאזה הנוכחית שלו מציבה אותו מחוץ לזמן. חסר תלות בכל מה שקורה מסביב. בועת היי-טק קטנה ובדלנית. לא מעניין אותו מה הולך בחוץ כי הוא יותר עסוק בלהיות מאוהב בסטייט אוף מיינד הזה (שקצת נשמע כמו קריז לפרוזאק), בשירים הקיצוניים האלה ובהפקה הבלגניסטית הזאת. אין ספק שזה היה יכול לייצר אלבום ענק, אבל זה לא. במקום זה יש פה כמה בצבוצי אלוהות. כמו בטרק האחרון, “Bring Me The Disco King", שמכיל רק תופים, פסנתר ובואי (שגם מנגן בפסנתר ההוא), ומתייצב דרגה אחת מעל כל השירים באלבום. העניין הוא שהמינימליסטיות הזו כובשת במיוחד כשהיא מונחת לצד כל הבלגן של “Reality"; מחדדת איזושהי מחשבה שנוגעת לכך שאולי היה מוטב לחומרים האחרונים של בואי אילו היו נבנים במחשבה אקוסטית מלכתחילה.

2. ישנה הנאה בלהסתכל במקביל על המצעדים האמריקאים והבריטיים. בעוד שבאמריקה מדובר בעיקר במערבולת של אר נ' בי, סול והיפ הופ, וגם קצת טין-פופ וראפ מטאל, במקבילה האנגלית יש אווירה הרבה יותר משוחררת ולא צפויה, שמעיפה כל שבוע בחירות חדשות ומרתקות. רק שם יכולים אמנים כמו הצ'יקי גירלז, או לחילופין אלקטריק סיקס, לתפוס בטבעיות את המקומות הראשונים. רק שם, באנגליה, מקבלת הסצינה האלטרנטיבית האמריקאית את הכבוד הראוי לה.

ובזמן שבמצעד האלבומים הבריטי ממשיך לחרוש את המקום הראשון הדיסק של הדארקנס, ואל המקום השני הצטרף לא אחר מאשר החדש של איירון מיידן(!), למצעד האלבומים האמריקאי יש שוס משל עצמו לספק: ג'ון מאייר.

אלבומו הקודם של מאייר זה, “Room for Squares", מכר על אש קטנה יותר מ-3 מיליון עותקים בארה"ב, תוך שהוא מושמע ומנג'ס ללא הפסקה בתחנות הרדיו. מדובר בילדון לבנבן עם גיטרה אקוסטית, שעזב את לימודי המוזיקה בברקלי, החליט שהוא רוצה להיות דייב מתיוס, וכבש פתאום את אמריקה. אף אחד לא ניחש את זה, אבל הסתבר שהוא הדימוי שכל אמריקה ייחלה לו כבר הרבה זמן. קולג' בוי רגיש וחמוד, סוג של עברי לידר אמריקאי (יותר מלודי), שנכנס ברגל מהוססת לעולם שכולו שריל קרואו ובן הארפר, רק עם ויץ הרבה יותר מסחרי ושיק אול-אמריקאי נגיש.

והנה “Heavier Things", החדש של מאייר (שאלבומו הקודם לא הצליח לעלות גבוה יותר מהמקום השמיני בבילבורד), חורך את המצעד ונכנס אליו היישר מהמקום הראשון; מסמן מחדש את ז'אנר האדולט רוק ("רוק למבוגרים" – סוג של סופשבוע רגוע לאמריקאים) על המפה. והדיסק הזה הוא ביצה רכה של פופ-רוק. גן עדן של קלישאות מיד-טמפו. גילוחים מקומצצים של השפעות קאנטרי לצד קורטוב אשכנויז סול שעטופה בגרוביות של הבוק של השכנים שהולך לסיירות. וכל הכיף הזה (אגב, רוי הארגרוב מתארח באלבום; וניר צדקיהו הישראלי תופף לו בקודם) הקנה לו מכירות של 317 אלף עותקים בשבוע הראשון. מספיק כדי למקם אותו בקלות מעל הילארי דאף במקום השני, והחדש של סיל (אתם רואים על מה אני מדבר) במקום השלישי.

אגב, במקום ה-67 במצעד נמצא החדש של אנדרו וו.ק. בקרוב: ביקורת. ועוד משהו – דייב מתיוס, אולי כתגובה על כל המהלך הזה של הילד שנשמע כמוהו-רק-מתוקי ומשגע את אמריקה, הוציא עכשיו סינגל אפל במיוחד, יחסית, שעונה לשם “Gravedigger". בסוף החודש הוא יוציא אלבום חדש, ואז נראה איך השניים הולכים ראש בראש במצעדים. לא כוחות, אני כבר אומר. קוקי מנצח בהליכה.