שניצולים

בדרך כלל, הקרנה מחודשת של סרטים ישנים לא עושה לי את זה. אפילו "מלחמת הכוכבים", עם כל קטעי התוספת המשופרים, היה לדעתי די מיותר. לכן הקרנת הגירסה המחודשת והמשופצת לסרטו של מל ברוקס "המפיקים", מ-1968, מגיעה כיוצא מן הכלל מרענן. ברוקס ידוע דווקא בזכות סרטיו המאוחרים. "המפיקים" נשכח מסיבה לא ברורה לטובת סרטים טובים פחות, כמו "ההיסטוריה המטורפת של העולם" ו"משוגעים בחלל", אף שהוא בעצמו אמר עליו שהוא הסרט הכי טוב שיצר.

ואם כבר נכנסים לדעתו של ברוקס על עצמו, הרי שהצלחת הסרט "המפיקים" הוציאה ממנו פנינה נוספת - "אני היהודי היחיד שעשה כסף מהיטלר". אמנם התחרות הצמודה בין ספילברג ("ותודה לששת המיליונים") לבין נופשוני המחנות מעמידה היום את האמירה הזאת בסימן שאלה, אבל אם אי פעם התקיימה תחרות על הטיפול הקופתי הטוב ביותר בנושא השואה, אין ספק כי ברוקס מנצח, ובגדול. "המפיקים", סרטו הראשון באורך מלא, לוקח את תחום השואה, אולי הפרה הקדושה ביותר בלקסיקון, והופך אותו לכר נרחב של בדיחות.

מקס ביאליסטוק, מפיק כושל מברודוויי המתפרנס בעיקר מפיתוי ישישות משועממות, עומד על סף פשיטת רגל כאשר מגיע אליו רואה חשבון כדי לסגור את ענייניו באופן סופי. במהלך העבודה עולה רואה החשבון על אפשרות מעניינת – הדרך הטובה ביותר לעשות כסף היא לגייס סכומי עתק להפקת מחזמר ולהיכשל כישלון קופתי מביך. ביאליסטוק לוקח את הרעיון ברצינות, מגייס את רואה החשבון, ושניהם יוצאים להפיק את המחזמר הגרוע בכל הזמנים. ואמנם, לאחר חיפושים קדחתניים הם מוצאים מחזה של מטורף נאצי ומפיקים ביחד את המחזמר "ימי האביב של היטלר", תוך שהם סומכים על כך שמחזמר כזה לא יכול להצליח בברודוויי. מכאן העניינים רק מסתבכים.

הכישרון הקומי האדיר של ברוקס בא לידי ביטוי בכל הרמות – במישור העלילתי, עצם הרעיון של הפקת מחזמר נאצי גובל בגאונות, ומאפשר סצינות מופרעות לחלוטין. כך, הסצינה של שני המאכרים היהודים, שהולכים לפליט נאצי מטורף כדי להחתים אותו על העיסקה, היא מעולה כבר ברמת העיקרון, וכאשר הם שותים ומזמרים איתו במבט נוגה ומבטא יידישאי קל את ההמנון הנאצי, קשה להישאר אדישים. אבל הסצינה שרק בשבילה שווה לעמוד בתורים בקולנוע, היא זאת של העלאת המחזמר - כנראה הסצינה הטובה ביותר שביים ברוקס בכל הקריירה שלו. כאשר רקדניות קאן-קאן לבושות מדי עור נאציים מסתדרות בצורת צלב קרס ומפזזות להן על הבמה, אי אפשר שלא לבכות מרוב צחוק.

בנוסף, בחירת השחקנים מבריקה, כאשר בראש הרשימה עומדים מבטיו הציניים/מיואשים של זירו מוסטל (מי שהיה מוכר יותר כ"טוביה החולב" – אושיית ברודווי בלתי מבוטלת), המשחק בתפקיד מקס ביאליסטוק, והופך גם בדיחות תפלות יחסית לזהב. אחריו, ג'ין וויילדר (שהוא בעיני אחד השחקנים הכי מעצבנים בהיסטוריה של הקולנוע), מלוהק לתפקיד היחיד שהוא ממש טוב בו - יצור נוירוטי ומשופע בהתקפי חרדה והיסטריה, מעין קריקטורה של כל דמות ששיחק לאחר מכן.

אבל הגילוי האמיתי הוא דווקא בשניים משחקני המשנה המצוינים. דיק שון, המגלם סטריאוטיפ מגוחך של איש שנות השישים בשם ל.ס.ד, שנבחר לגלם את דמותו של היטלר, מספק הופעה בלתי נשכחת (עם הביטוי האלמותי "גבלס בייבי"). המחזאי הנאצי הפסיכי (קנת מארס) מצליח לעורר הזדהות קומית כאשר הוא צופה המום בהצגת המחזמר ואינו מרוצה מהביצוע. לרוץ לראות.