גרון עמוק מואר

פעם, לפני הרבה שנים, שחקנו מין משחק שנקרא "שבע דקות בגן עדן". היו לוקחים שני ילדים, בן ובת כדי לשמור על נורמטיביות, ולמשך שבע דקות סוגרים אותם באמבטיה או בארון הבגדים. בחוץ היו כל שאר הילדים יושבים עם סטופר, נותנים עצות דרך הדלת או אוכלים ביסלי בצל. מי שהיה סגור בגן עדן ידע שהוא צריך לעשות משהו. מכיוון שבן או בת הזוג היו די מקריים ומכיוון שבדרך כלל גם הם אכלו ביסלי בצל קודם, הסיכוי להתרחשות אמיתית היה קטן; לי בכל מקרה אף פעם לא קרה שם כלום. אבל מסתבר שגם אם היינו מחליטים ללכת עד הסוף, לא היה לנו זמן. כי שבע דקות זה פחות מדי.

"אחת עשרה דקות" (הוצאת ידיעות אחרונות) הוא הספר החדש של פאולו קואלו. לפי מריה, גיבורת הספר, זה גם הזמן הממוצע של התעלסות. היא יודעת. היא עובדת בתור זונה במועדון יוקרתי בז'נבה. לפי אחרית הדבר של הספר, כבר הרבה זמן שפאולו קואלו רוצה לכתוב על מין. את ההשראה לספר הזה הוא קיבל מכתב-יד של ספר שכתבה זונה ברזילאית מציריך, ומשיחות עם זונה אחרת בז'נבה. הן, יחד עם זונות אחרות שפגש, התלכדו כדי ליצור את דמותה של מריה. במובן מסוים, הספר מבוסס על סיפור אמיתי. כדי לתת נופך נוסף של אמינות, חלק מהספר כתוב כקטעי יומן של מריה, בהם היא מעבדת את מה שעובר עליה לתובנות מאירות עיניים. המפגש עם הזונות, מספר קואלו באחרית הדבר, הבהיר לו שכדי לכתוב על הצד הקדוש של המין הוא צריך לכתוב גם על צדו הטמא.

דרך מריה – ילדה טובה ברזיל שהתגלגלה להיות זונה מהורהרת בשוויץ – מנסה קואלו שוב להוביל אותנו אל ייעודנו, מעבר לטוב ולרע. כמו סנטיאגו, גיבור "האלכימאי", גם מריה צריכה לעבור סבל וקושי כדי להגיע אל האור. כמו לינדה לאבלס, גיבורת "גרון עמוק", גם מריה מזדיינת כל הזמן אבל לא מצליחה לגמור. המסע הרוחני בספר מתרחש במסלול מקביל לדרכה של מריה אל האורגזמה; והדרך לא סוגה בשושנים. היא עוברת לילות של בדידות, ניתוק רגשי, קשירות והצלפות שוט. בסופו של דבר, אחרי שהיא מגלה שכאב יכול להוביל להנאה פיזית ואפילו להתעלות רוחנית, היא מצליחה לוותר עליו. אז היא מרשה לעצמה להתאהב, וגם מגיעה סוף סוף לאחת עשרה דקות בגן עדן. כל זה קורה בספר שבנוי לפי המתכונת הבטוחה של ספרי פאולו קואלו: גיבור רגיש, חיים קשים, סוף טוב. הרכב מנצח לא מחליפים.

הספרים של פאולו קואלו נמכרו ב-43 מיליון עותקים ברחבי העולם. אין לו שום סיבה מסחרית לכתוב ספר עם זיונים. לכן, אם הוא עשה את זה, חייבים להניח שזה קשור לאמת האמנותית שלו. אבל מהי האמת האמנותית שלו? על הכריכה האחורית של הספר כתוב שהוא "אמן החיפוש הרוחני"; התואר הזה נראה לי די קולע. כי למרות שקואלו יודע לכתוב, כלומר יודע לעבוד עם שפה, קשה לומר עליו שהוא סופר מוצלח. הספרים שלו הם אף פעם לא יצירה בפני עצמה, אלא אמנות בשירות רעיון. לכן – וזו אחת הבעיות של "11 דקות" – הספרים שלו צריכים להיות קצרים. מה שאיכשהו מחזיק מאה עמודים הופך להיות מייגע במאתיים. ואת המסר של פאולו קואלו הרי אפשר בעצם להעביר בשתי שורות, הוא סתם נהנה להרחיב.

מצד שני, אם מתייחסים אל הספרים שלו כאל מדריכים רוחניים, אזי קואלו הוא איש מוכשר באמנותו. ז'אנר המדריכים הרוחניים תופס היום נתח שוק נרחב. ומה שלא נחשוב עליו, אי אפשר להתעלם מנוכחותו. ייתכן שהגיע הזמן להבין שמדובר באמת בסו?גה אחרת, משהו שלא צריך לשפוט בכלי הקריאה של ספרות יפה אלא בכלים אחרים. מכיוון שכל כך הרבה אנשים קוראים את הספרים האלה – כלומר, הם עונים על צורך שאי אפשר להכחיש - כדאי ליצור גם ביניהם אבחנה בין ראוי לראוי פחות. קואלו, למרות הרדידות ולמרות הקלישאות, נמנה על הראויים.

אפשר לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לתהות למה המדריכים הרוחניים לסוגיהם הם מצרך מבוקש כל כך. הסבר אפשרי הוא האופי המטריאליסטי של העולם במאה ה-21. שתי האידיאולוגיות הגדולות של המאה העשרים, הקפיטליזם הליברלי והקומוניזם, לא השאירו הרבה מקום לרוח בתוך החומר. העולם הקומוניסטי לא יכול היה לסבול שום דבר שמריח מרוחניות. העולם הקפיטליסטי יכל להרשות רק רוחניות שלא מבטלת את החומר, כלומר לא מערערת על ההיגיון של הייצור והצריכה. אבל לאנשים יש כנראה צורך ביותר ממה שהעין רואה והארנק מחזיק. אחרי שהקפיטליזם כביכול-ניצח, החל לצמוח במערב עולם כביכול-רוחני שמתאים את עצמו לכוחות השוק. הספרים של רובין ס. שארמה (הנזיר שמכר וגו') וספנסר ג'ונסון (מי הזיז וגו') הם דוגמה רעה אבל טובה לכך.

פאולו קואלו, במובן הזה, נמצא במקום יותר טוב. אמנם הוא לא יביא את המהפכה, אבל העולם הרגשי והרוחני שלו מורכב יותר מזה של רוב השחקנים האחרים בתחום. הספרים שלו הם לא כלי לאישרור, שכפול והצדקת הסדר החברתי הקיים, אלא משלים מודרניים - פשטניים יותר או פחות – שמזכירים לאנשים את הצדדים שהעולם החומרי מרדים אצלם. פעם, בתפקיד הזה שימשו טקסטים דתיים. מצד שני, עבור רוב האנשים אלוהים תמיד היה מה שהרב או הכומר אמר, ולא חוויה רוחנית אישית. כך שבעצם, מריה של קואלו היא רק גלגול של מרים המגדלית מהברית החדשה: הזונה הקדושה, דמות מספר שמתווך את החוויה הרוחנית לקוראיו. אני באופן אישי חושב שהתנ"ך הוא ספר יותר מוצלח מהספרים של פאולו קואלו. אבל אם לפחות אחד מהם מצליח לעורר מישהו לחיי רוח או חיי מין טובים יותר, אז כבר יצא שכרו בהפסדו.