מזון אורגני

לו היו לי שלוש משאלות, אחת מהן ודאי היתה להיכנס למוחו של פסח סלבוסקי ולבדוק סוף-סוף, מקרוב, איך עובדת מכונת האינוונטריה המשוכללת הזו, המצליחה לשחרר לאוויר העולם עוד ועוד הברקות. מבחינה "מעמדית", סלבוסקי שייך לפנתאון הקאנוני של גלריה גבעון. לפני כשנתיים הציג שם תערוכת פיסול, שהורכבה ברובה ממאפרות, שבנה מכל דבר שיד הדמיון יכולה לחשוב עליו, ומבדלי סיגריות. סלבוסקי ברא הכלאות חדשות, מוזרות ואנליטיות, והפיח רוח חיים במכניקה האורגנית שיצר.

מבחינה ז'אנרית, סלבוסקי אינו קופא על שמריו, אלא מצליח להמציא את עצמו שוב מחדש. בגלריה טל אסתר, הנחשבת לכזו המקדמת אמנים צעירים ופחות קונצנזואליים בדרך כלל, סלבוסקי משתלב בצורה זיקיתית להפליא. בתערוכה שמצליחה לעורר חוויית גן-הרפתקאות, יחד עם הומור מתוחכם, מעלה סלבוסקי תיאטרון קאמרי, חי ונושם:

החלל מחולק לשניים. כשמשייטים בחלק הראשון, ניבט מן העבר השני צידם האחורי של ציורים (המוצבים כשגבם אל הכניסה), המתפקדים כרהיטים פונקציונליים. על אחד מהם, למשל, נתלה כובע קש נשי, וכעת הוא משמש כמתלה כובעים לכל דבר. רק כשעוברים לצד השני מגלים שצדו הקדמי של המתלה/רהיט הזה הוא בעצם ציור. הציורים מסודרים על הרצפה בצורת האות אל"ף, ויחד הם מרכיבים את "צי האלף אלף" הפרטי של סלבוסקי. מנקודת תצפית זו, כשאנו מתבוננים בצי מן הפינה האחורית ביותר בגלריה, נפתח "קו האופק" ואפשר לחזות בפרונט של התערוכה כולה.

סלבוסקי מייחס חשיבות לכל המרכיבים: גב העבודה, האימג' המצויר והשמות המפתיעים והסוריאליסטיים של כל אחד מהציורים ("אגרטל – איום של תמנון", למשל). כל אלו זוכים לטיפולו המסור והמדויק, ויוצרים יחד את ה"קרוזינג" הכי טוב בעיר.

לעומת התערוכה של פסח סלבוסקי, שנוכחותו הפיזית של הצופה הכרחית לה, ההליכה לתערוכתו של נדקו סולקוב לא מוסיפה דבר על הקריאה עליה. סולקוב, אמן בולגרי שחי ועובד בסופיה, הוזמן על ידי גלריה דביר ליצור פרויקט מיוחד עבורה. המוטיבציה שלו היתה לתעד מפגש בין נציגי השגרירויות, הישראלית והפלסטינית, בבולגריה. שני הנציגים סירבו להיפגש ושלחו את דובריהם לפרוש את משנתם הפוליטית על הסכסוך. התוצאה: דיאלוג חירש-אילם בין שני מסכי טלוויזיה הממוקמים בשני צדי הגלריה, כשעל הקיר, ברקע, טקסט של האמן, המבקש מהישראלים והפלסטינים, באופן כן וצנוע, לעשות הודנה קצרה (רצוי בין ה-12.9-18.10) על מנת שיוכל לקיים את תערוכתו.

בתיאוריה, סולקוב רוצה שלום. בתכל'ס, הוא מציג בתערוכה את מסך העשן שיוצרת התקשורת בשני הצדדים ולא מעביר עליה שום ביקורת. עוזר השגריר הפלסטיני מוצג באופן המנוכר ביותר -הוא מעונב, יושב בלשכתו בסופיה, מעליו תמונת ערפאת מחויך, והוא מקריא טקסט מליצי באנגלית, הקורא לשלום ולהפסקת הכיבוש. התחושה היא חוסר אמינות, אפילו של הדובר עצמו, ביחס לנאמר. הדוברת הישראלית, מאידך, בוחרת בצד המקורבן - מאחוריה תלויות "תמונות מחזור" של נפגעי הטרור, והיא בוחרת להראות שני סרטים קצרים במקום לדבר. הסרט הראשון כולל קליפ קצר של גופות מרוטשות, פצועים הנאספים ממקומות הפיגוע וילדים ערבים המצהירים על נכונותם להפוך למחבלים מתאבדים בבוא היום. הסרט השני הוא "סיפור פשוט על דו-קיום", בו נראים ילדים ערבים ויהודים שעוברים נורא טוב מסך, כשהם עוסקים בפרויקט משותף.

לאחר שחזינו במניפולציה התקשורתית המוכרת כל כך, אנחנו נותרים עם הכתובת על הקיר. נשאלת השאלה מה סולקוב ניסה להעביר בטקסט הזה? מחד הוא נאיבי וכנה – מבקש הפסקת אש בשם האמנות ומצהיר על פחדו מפני פיגועים - ומאידך קיימת בו עודפות הסברה ושימוש ציני בכוחו הפרקטי של האקט האמנותי. בסופו של דבר ברור כי סולקוב מודע להצגה שהעלו שני מרואייניו, לכן הפנייה לאמנות כאל השגרירה האמיתית אינה חושפת את המניפולציה, אלא מייצרת עוד אחת.