קודם כל אדם ברוך, רק אחר כך ישראלי

יותר מכל, "מה אתה יותר – יהודי או ישראלי" (הוצאת "ידיעות אחרונות"), אוסף המאמרים/וידויים שכינס חנוך דאום, הוא תחרות כתיבה מרתקת ומשובבת לפרקים בין עדות הכותבים משני המגזרים (הירא שמים והירא את יראי השמים), בשכבת הגיל המאוד מסויימת של בין 20 (ליאור משעלי) ל-33 (יוני רוטנברג). מהצד הטמא - דן שדור, ניסן שור, דנה קסלר, ניר ברעם, רועי צ'יקי ארד, יהושע סיימון, רותי זוארץ, ליעד מודריק, אבי שילון ופוריה גל. ומולם, מהצד שיודע מי הזיז את הצ'יזבורגר שלי, וגם למה - שמעיה כרמל, אסף וייס, מתניה מאלי, לירון נגלר, חיים נבון, חננאל רוזנברג, סיוון רהב מאיר, יוני רוטנברג, ליאור משעלי, יטבת וייל, שלהבת חסדיאל וקובי סלע.

היהדות (או שמא הימין?) הפוליטית, הענייה בעיתונאים, דלה בבמות וחרופה בחשיפה, יכולה להטיל את מימיה בשקט רב: העתיד, אם להסתמך על גלריית המכותבים שקיבץ דאום, לא נראה מעולם כה מבטיח. כמובן, שאי אפשר בלא תמיהה, מדוע נפקד מקומם של אוחזים ידועים לא פחות בעט, דוגמת קובי אריאלי, ידידיה מאיר, שהרה בלאו ודאום עצמו – מהקובץ? על ההזדמנות לחסות ערב קריאה אחד באוהלו של פולמוס מבלי להצריך את דעתם של ג'קי לוי ואורי אורבך, אין אלא להודות.

במסווה של דיון סמי תיאולוגי, שליש סוציולוגי, חמישית אנתרופולוגי ותשיעית פובליציסטי, עוברת בסך גלריה של ישראליות מגוונת מאוד, מפולחת כהלכה, אשר גם אם חלקה הלא קטן מתחמק באלגנטיות מהדיון לשמו קיבלו שכר סופרים, מפצה במספר קטעים קריאים במיוחד, משעשעים לפרקים ולא אחת גם חושפניים מאוד.

דן שדור, עמית ומו"ל, מיטיב עם הקורא בקטע שהוא שילוב של הפילוסופי והאישי ופורט לטעמים את זהותו הישראלית (ניגוב חומוס) ואת זו היהודית (בליסת דג מלוח), לצד אנקדוטה על ימיו לצדה של בלונדה גויה שהאשימה אותו בחוטם ארוך ויהודי וקיבלה את הבעיטה המכוונת כהלכה החוצה מחייו. לעומתו, אלישיב רייכנר, עיתונאי ורכז חינוכי בירוחם מרסק בכישרון רב ל"רב תרבותיות" את הצורה.

ליעד מודריק הפכה את מלחמת המפרץ לטקסט המכונן של זהותה הישראלית; דנה קסלר מביאה סיפור סוריאליסטי במשהו, אולם אפקטיבי בדרך המדכדכת בה הוא משעשע, על הציר פישוף-לונדון-הגדרה עצמית ישראלית שעליו הקימה את מדינתה הפרטית; אלי ויסברט ניכס לעצמו את שיסל, אריק ושאר התרנגולים הנפוחים מ"לול" כאבנים היקרות בחושן שלו ולעומתו חננאל רוזנברג, בטבעיות שאין שניה לה, כורך בין "מועדון קרב" ל"היה אדם בצאתך ויהודי בביתך". היה אדוארד נורטון, חננאל, ואם יתמזל מזלך, תתקע גם את סלמה הייק.

הרב חיים נבון מתייחס כאל הנחת יסוד לטענה שהוא עצמו משמיע, "בתקופה בה רוב הישראלים מתאפיינים בבורות מוחלטת...בענייני יהדות", ומקעקע כל אפשרות לשינוי מצב זה. פטרנליזם אינו קרקע טובה לצמח עליה דעת, כבוד הרב. ניר ברעם הוא, כמעט, החילוני היחיד המנסה להתמודד עם הסוגיה ברצינות גמורה, אולם מסיים גם הוא בטון מיואש ומייאש, כמי שמודה שהמשימה לקרב בין שני העולמות, לקשור בין שני הקצוות הללו, אינה אפשרית באמת.

ניסן שור מטלטל ומפורש כדרכו בדרך בה הוא מנסה לנער מעליו את חוצנה של זהותו האמיתית בעיני הוריו – מוצאו הרוסי – אל מול ניסיונותיו לכונן הגדרה עצמית בעולם ישראלי מתפרק, של שווארמה, טקסטים מכוננים קולקטיביים רדודים והכרעה נפשית בין לשונות וסוגי מזון. שור מנסה להגדיר את עצמו קודם כאדם, כניסן שור, רק אחר-כך, הרבה אחר-כך, כיהודי או כישראלי. זו בחירה שהיא הצהרה, אבל גם עדות לתחושת אין מוצא תרבותית. לעומתו, לירון נגלר, נאחזת בחבליה של ציון, האדמה והמותג, כדי לאפיין את עצמה, בוחרת בתנ"ך כטקסט שכותב אותה ומעצב את אישיותה ומציגה הפך מוחלט לשור ולאחרים. שניהם – נגלר ושור - מטפורות על קבוצת התייחסות רחבה בהרבה בשתי האוכלוסיות.

"מה אתה יותר – יהודי או ישראלי" אינו מצליח להציג, כמעט, ולו תשובה ראויה אחת לשאלה. הסיבה לכך, כפי שמקצת הכותבים העלו בין השורות, היא החידלון המוחלט עמו צריך להתמודד כל ייצור כלאיים תרבותי שכזה – ישראלי ויהודי – בבואו להכריע בין השניים. פנורמת הכותבים מגלה כי מרביתם טרם הצליחו להגדיר לעצמם את המושגים הללו, ולא מכיוון שהם סובלים מחידלון אינלטקטואלי או רגשי. הסיבה לכך הוא שילוב בלתי אפשרי בין מציאות משתנה חליפות, הווה הכותב את עצמו ומנסח את עצמו מחדש, כמעט בכל יום – אל מול הצורך להתאים להלכי רוח עונתיים, פוליטיים ולאומיים. על קרקע כזו של רטט אינסופי, אין כל דרך להעמיד בניין, אפילו לא אוהל.

ועל כן, "מה אתה יותר – יהודי או ישראלי" היא מטס של דאונים תרבותיים מרהיבים, אבל מנותקים מכל הקשר – זרים גמורים זה לזה, גם בתוך קבוצות ההתייחסות שלהם – ותשובה מאלפת, פרמגנטרית, לשאלה: לאן הולכת המדינה הזאת לעזאזל? התשובה, חלקי 33 הכותבים, היא לכל מקום שתיקח אותה הרוח. ישראל, כמו גם היהדות בישראל, לא ייפגשו כל עוד לא תתקיים כאן "ישראל" של ממש, כל עוד אחד יטען שהאחר אינו יודע די עליו ובעצמו לא ידע לומר שום דבר משמעותי על עצמו. כל עוד כאוס תרבותי, מפץ חלקיקים פרטי ולאומי זה, ימשיך להתקיים, לא יהיה אפשר להעמיד דיון בעל ערך, כמעט בשום נושא. מבחינה זו, "מה אתה יותר – יהודי או ישראלי" הוא מראה מדויקת וחשובה מאד, להעמיד מול ישראל את תמונתה האמיתית: שברים-שברים, רסיסים של העדר שלבסוף יתלכדו לסוף האחד והבלתי נמנע - חורבן החברה הזאת, התרבות הזאת, הדת הזאת, המדינה הזאת.