ואמהות ישראליות לא מוכנות להקריב את היקר להן מכל?

כשהסתיים "בשם אלוהים", סרטם של דני סיטון ותור בן מיור על תופעת מות הקדושים באיסלאם, שאלתי את עצמי מה למדתי ממנו. לא לקח לי הרבה זמן להבין שכמעט כלום. במשך שעה וחצי משוטטים סיטון ובן מיור במעוזות האיסלאם הקיצוני. הם מקרינים מקבץ של צוואות שאהידים מצולמות, מתעדים שיעורים במדרשות שמפארים מות קדושים, נותנים הרבה צילומי אווירה יפים מצפון פקיסטן ובעיקר מביאים שוב ושוב את אותו טקסט, מפיות שונים: אני גא?ה בבני השאהיד, הלוואי שבני יגדל ויהיה שאהיד, אני רוצ?ה להיות שאהיד, חבל שאני אישה ולא יכולה להיות שאהידה.

האמירה שתופעת מות-הקדושים באיסלאם מזעזעת מבחינה אנושית היא מובנת מאליה. בשביל זה לא צריך טקסט ביקורת, והאמת היא שגם לא צריך סרט. אנחנו חיים בסרט הזה כל יום. מסרט שמתכוון לטפל בנושא ההתאבדויות צריך לצפות ליותר מאשר תיעוד נרחב שמוכיח שהתופעה קיימת. מזעזע לראות ילדים קטנים מדקלמים את מעלות השאהיד, מזעזע לשמוע אמהות שמאחלות גורל כזה לילדיהן. כמובן שמזעזע לראות שיעים אקסטטיים נוטפי דם מנופפים בחרבות. אבל העניין שזה יוצר הוא עניין של סרט סנאף, לא יותר. השאלה המתבקשת היא למה זה קורה, מה מביא אנשים למצב כזה. "בשם אלוהים" לא שואל אותה, וגם לא אף שאלה אחרת.

הרדידות של "בשם אלוהים" מתבטאת גם ברמת האינפורמציה שכן איכשהו ניתנת. טקסי העשוראא של השיעים בדרום לבנון הם מאוד פוטוגניים, אבל חוץ משקופית שלפיה מדובר באבל על רצח השריף חוסיין, אין לנו מושג למה האנשים האלה חותכים את עצמם. הסרט נודד גם לעזה, אפגניסטן ופקיסטן, אבל יוצריו לא מציינים שהמוסלמים שם הם סונים ובינם לבין הטקס השיעי אין כלום. בתחילת הסרט מופיעה משפחתו של אחמד אסיל, שביצע פיגוע המוני בלבנון בשנת 82' (למה? נגד מי?) ושמתואר כ"שאהיד הראשון". המסורת המוסלמית העתיקה של הקרבה עצמית תוך הרג האויב, מסורת שראשיתה עוד בכת ה"חשישיון" שפעלה במרכז אסיה לפני כאלף שנה (ושמשמה הגיעה המילה “assassin" לאנגלית), בכלל לא מוזכרת. נראה כאילו סיטון ובן מיור חשבו שהחומר שיספקו להם קנאי האיסלאם הוא מספיק חזק, ולא צריך להכביד על הצופים עם אינפורמציה או אפילו עם תסריט.

וכך, בחסות הרצון לזעזע, נמנע מאיתנו דיון שמאז ה-11 בספטמבר הוא אולי הדיון החשוב ביותר בפוליטיקה העולמית: למה יש בעולם מיליוני אנשים שמעדיפים את המוות על פני החיים? איך נוצרה שנאת המוות של חלקים בעולם המוסלמי כלפי המערב בכלל וארצות הברית בפרט? אחד הדוברים האפגניים בסרט אומר משפט מפתח: "האמריקאים מתכוונים לשלוט בעולם ולקחת אותנו לעבדים". גם לפני שזה קרה באופן קונקרטי בעיראק, זה קרה באופן מופשט בחלקים רבים בעולם. זאת מהותה של הגלובליזציה הקפיטליסטית, של "המאה האמריקאית הבאה" כמו שאוהבים הרפובליקנים לקרוא לזה. וגם אם זה לא מצדיק וכו' וכו', זה כן נותן הסבר חלקי. העניין הוא שסיטון ובן מיור לא משתמשים במשפט הזה כדי לפתוח דיון, אלא מציגים אותו כעוד אמירה סהרורית של מוסלמי חשוך.

חשוב לומר שדמותו של האיסלאם כפי שהיא עולה מהסרט היא אכן מפחידה. קידוש המוות, דיכוי האישה, האלימות, הבורות, כל אלה לא עושים טוב לאיש מול המסך. אבל לשבת ולהזדעזע זה לא מספיק. כדי להבין את תופעת ההתאבדות, צריך גם להבין את התנאים הסוציו-אקונומיים בהם התפתח המצע שמאפשר אותה. כמו בכל נושא אחר, גם בזה סיטון ובן מיור לא עוסקים. הם מסתפקים בצילום מצב של חברה ותופעה. אם היו נותנים קצת חומר רקע, למשל, נתונים על הפערים הכלכליים בין מדינות המערב למדינות האיסלאם והסברים על הויכוחים התיאולוגיים בתוך העולם המוסלמי, הסרט שלהם יכול היה להיות סרט חשוב.

אולי כדי לפצות על העדר התוכן הממשי בסרט, זימן ערוץ 2 דיון אחרי הקרנתו. האורח הראשון היה יעקב פרי, ראש השב"כ לשעבר. המראיין היה עודד בן עמי, דובר צה"ל לשעבר. על רקע סייפנים סגולים - אולי רמז לאמרה המוסלמית "דין מוחמד בסייף" - דנו פרי ובן עמי בבעיית המחבלים המתאבדים. למותר לציין שפרי אינו מומחה לאיסלאם, ושהבנתו בנושא מות קדושים מתמצה בשיטות מניעה וסיכול. אבל כנראה שהנושא הזה, שנדון בכל מהדורת חדשות בשנים האחרונות, היה בעיני אנשי ערוץ 2 העניין המרכזי בסרט. אחרי שהממסד הגברי הביטחוני אמר את דברו, פנה בן עמי לשיחה עם שלוש נשים. ולמרות השאלות של המנחה, השיחה הזאת היתה הדבר הכי מעניין במשך יותר משעתיים של עיסוק בנושא.

בעצם, רק כאן התחילו לתת תשובות לשאלות שהסרט לא העלה. "בתור אמא מוסלמית", פנה בן עמי אל תגריד יחיא יונס, דוקטורנטית לסוציולוגיה מאונ' ת"א, "איך יכולה להיות אמא ששמחה במות בנה?" בניגוד לפרי, יונס הבהירה שהיא לא מומחית לאיסלאם, ושתשובתה תיגע רק בהיבט הסוציולוגי. לפי יונס, הדגש שניתן בסרט על תפקידן של האמהות בגידול השאהידים הוא ניסיון לערוך "תרבותיזציה" – כלומר, דה-פוליטיזציה – לסיפור. כדי להבין את ההתבטאויות של הנשים בסרט צריך להבין את מקומן בחברה הנתונה. בגלל האופי של האיסלאם הקיצוני, הנשים יכולות למעשה להיכנס לפוליטיקה רק דרך הרחם. בגלל הרצון שלהן להשתייך לקולקטיב, דרך העשייה הפוליטית, הן מוכנות להקריב מה שהכי יקר להן.

אורחת אחרת הייתה יולי גרשטל, שנפצעה בפיגוע ושנים אחר כך עשתה סרט ("המחבל שלי") שתיעד מפגש עם היורה. אמנם הפיגוע בו היא נפצעה לא היה פיגוע התאבדות, והאיש שביצע אותו השתייך לארגון חילוני, אבל לצורכי ערוץ 2 מוסלמי זה מוסלמי. כשיונס סיימה את דבריה, שא?לה גרשטל שא?לה שבאחת הסיטה את הדיון ממחוזות האיסלאם הקיצוני אל לב החברה הישראלית: "ואמהות ישראליות לא מוכנות להקריב את היקר להן מכל? כל אמא ששולחת את בנה לצבא לוקחת בחשבון את הגרוע ביותר".

למרות שהדיון היה החלק החשוב והמעניין ביותר בכל הערב, אחרי רבע שעה עודד בן עמי סגר את הבאסטה. העובדה שהוא מוקם בסוף אירועי "בשם אלוהים", ושהוקצה לו זמן כל כך קצר, תגרום כנראה לכך שמה שנאמר בו לא ייחרט בזיכרון הצופים. מה שכן ייחרט זה פרצופם של עשרות מוסלמ