.
1. האלבום הקודם של פריטי גירלז מייק גרייבס, "Good Health", היה אחד המגניבים של 2002. הוא נמשך פחות מ-28 דקות, והספיק להציג להקה צעירה בהתקפה כוללת של נונסטופ זעם, פאנק, אימו ואהבת מוזיקה, שנגמרה בדיוק לפני שנמאסה. מחצית השעה הזו הספיקה לנסח הבנה שמדובר במשהו שהוא הרבה יותר גדול מ"כמו אט דה דרייב-אין רק עם בחורה". מהלהקה הסיאטלית הזו הולך לצאת משהו.
אחרי כל הרעש והביקורות הטובות עזבה פגמ"ג את הלייבל העצמאי שלה, לוקאאוט, ובמקום לקפוץ ישר לבריכה של ענקיות חברות התקליטים, הלכה על צעד מדוד ודי מפתיע, וחתמה בלייבל האינדי הגדול מאטאדור. על פי איך שנשמעים העניינים באלבום החדש, The New Romance", נראה שדי מהר תבוא ההתקדמות הלאה. אין ספק, עם זאת, שהשהיית הזקפה הזו היא מבורכת ומחושבת.
לומר את האמת, אני צפיתי לאותו-דבר-אבל-הרבה-יותר-טוב מהדיסק הזה. קיבלתי משהו שונה לגמרי. האלבום הקודם היה מערבולת מהרגע הראשון ועד האחרון. את הדיסק הזה פותחים פגמ"ג בצורה רגועה יחסית, עם " Something Bigger, Something Brighter, שמצד אחד כבר-שונה מכל מה שהלהקה עשתה בחייה, ומצד שני טוען ימבה מתח בלתי רגיל ומפזר אותו לכל הכיוונים. אין לתאר את הציפייה אל הרגע שבו כבר יתחילו הריפים המהירים ואנדריאה זולו תתחיל לצעוק.
אבל ללהקה יש תוכניות אחרות. לא שהם לא נותנים בראש, הם כן, קצת, אבל New Romance" מביא להקה בסיפור שונה לגמרי. פחות תוקפני ובועט, והרבה יותר מחושב, כשהפנים הם לכיוון יותר נגיש ופופי. זה נהדר כשזה מלווה בלחנים טובים ו/או קליטים שעושים את העבודה, אבל כאן זה לא. הקצב הואט, הסאונד השתכלל והאלבום הזה הרבה יותר מופק. הוא כולל גם כמה ניסיונות סינת-מינוריים ודי מוצלחים (כמו בשיר הנושא המצוין), אולי כהשפעה מכל מיני עמיתים לז'אנר הגל החדש של הניו ווייב, ובראשם הוט הוט היט.
מדובר עדיין בנגנים מעולים. חטיבת הקצב, כמו שאומרים, מצוינת, ונתן תלן הוא גיטריסט די גדול. רק אחרי כמה זמן והאזנות הבנתי, להפתעתי, שהבעיה שלי מתרכזת בעיקר באנדריאה זולו. לא התכוונתי ככה להעליב דווקא את השוס של הלהקה, וגם די קניתי אותה לגמרי באלבום הקודם, אבל זה היה כשהיא צעקה כל הזמן ואי אפשר היה להבין מה היא בדיוק אומרת שם. באלבום הזה, לא רק שאזל לה כל הפלפל החריף בתחת, כמו שאומרים, גם צריך להתמודד עם הטקסטים שלה, שהם לא מבריקים במיוחד. ואם כבר יבש אלמנט הריוט גיררל שלה, שהרגעים הטובים שלו הזכירו לי משום מה את האפ-טמפואים של הספייס גירלז, הרי שכאן, אל מול ההפגנה הווקאלית הזו, מתעורר חשש שתוך שני אלבומים היא תהפוך פתאום לדולורס אוריורדן מהקראנבריז. וזה מעט מרתיע.
על כל פנים, מדובר באלבום לא רע. הרבה יותר מפוקס, רק לא לכיוון שאני אוהב להסתכל אליו. כהמלצת דוגמה מהאלבום קחו את All Medicated Geniuses" (חושבים שראשי התיבות AMG אומרים משהו?). מעבר לזה, הייתי ממליץ לחכות ולראות לאן יתפלצו העניינים בעוד שנה וחצי.
.
2. כשפגשתי לראשונה את זוט וומן, ב-2001, הם נראו לי הלהקה הכי מגניבה, מעודכנת ושווה שיש. והם באמת היו. אלבום הבכורה שלהם, "Living In A Magazine", עם שיר הנושא הבלתי ייאמן שלו, היה חגיגה של רטרו-סינת-פופ אייטיזאי וקלאסי. דביק בדיוק במידה, סליזי בדיוק בטעם. להיטי, קליט ומקפיץ, ועם שירי פופ לסגוד להם.
הם לא רק היו מעריצים של פיניקס, כמו כולנו, הם גם היו עכברי אולפן הכי מיומנים וכותבי שירים הכי מחוננים. היתה להם את טביעת העין התרבותית הנכונה ביותר לתקופה, את הקליפים הכי טובים, וכשהם עלו לבמה עם חליפות, הם עשו זאת ברצינות גמורה (זה לא שאני רוצה סתם לשחרר פה מחמאות, אבל את האסתטיקה שלהם ידע צמד הבליינים ממי להעתיק). זה היה רק לפני שנתיים.
במאי 2001 נקרא חבר הלהקה סטיוארט פרייס (שפועל מחוצה-לה גם כ-" Les Rythmes Digitales" ו- Jacques Lu Cont) לייעץ מוזיקלית בסיבוב ההופעות של מדונה. הוא גם כתב לה גם שיר ל"אמריקן לייף", וקצת ייבש את האחים אדם וג'וני בלייק, שנזנחו על סף הבאר באיזשהו מובן, ונאלצו להופיע בלעדיו.
האלבום החדש של זוט וומן, העונה לשם "זוט וומן", הוא כבר הרבה יותר עצבובי ומלנכולי. אם בקודם הביאה הלהקה את האייטיז לגבהים חדשים, הרי שכאן הכוונה הרבה יותר מעודנת ומעוגלת. עדיין ההשפעות הן של הסטרנגלס, יומן ליג ודוראן דוראן, ועדיין החבר'ה מתעלים זאת לדבר הכי עדכני ונכון, אבל נדמה שנעלם משהו מהדחיפות. שום דבר לא ייקח מזוט וומן את היותה להקת האלקטרו-פופ הטובה ביותר באזור, אבל פתאום, עם האלבום הזה, היא כבר לא מרגישה כזאת קולית.
נדמה גם שזאת הכוונה, אולי. את ההרפתקנות החליפו החבר'ה בדגש על הפיין-טיונינג. ההפקה עמוקה מבעבר, ויותר נושכת לכיווני קלאב. ג'וני בלאק שר כאן מקסים, יוצא מהכלל, ויש כמה קטעים מופלאים, כמו "סנואו ווייט" (שנשמע כמו הגירסה של זוט וומן לבלדה אקוסטית), וכמו הסיום של הטראק האחרון, שבכלל לא ברור מהיכן פתאום הגיחו.
אז אני חייב להתוודות כי האלבום החדש של זוט וומן הרבה פחות סוחף מקודמו הבלתי נשכח, וגם נושא עמו מקדם קוליות פחות משתק. מצד שני, זהו אחד האלבומים שנשמעים הכי טוב ב-2003.