טופ אוף דה קוק

בהיעדרו של גיא פינס זכה דווקא קובי מידן להתיישב על הכסא שמול דייויד בואי ולראיין אליל פופ, לגמרי שלא כהרגלו. הרגעים הראשונים של הספיישל דה-לוקס הזה שרקח לנו מידן כמעט וגרמו לי לרצות לשבור את הטלוויזיה. לפני שמתחילים בשידור הראיון מציג קובי את המרואיין שלו. הוא מרגיש צורך להסביר, בצורה דידקטית לחלוטין, מי זה דייויד בואי. "בשנות השבעים היו לו המון להיטים קלאסיים", מספר לנו מידן על בואי. "הוא לבש ופשט המון דמויות וזהויות, הוא ערפל את הזהות המינית שלו", והכל בטון שקול ובתנועות ידיים מלומדות, הסברתיות, על סף התרגום לחרשים. "אחר כך הוא צלל באופן כמעט בלתי נמנע לתוך עולם הסמים", ממשיך מידן בהרצאה שלו, עושה פאוזה קטנה, ומוסיף בהטעמה, "ושרד". מידן מספר לנו שבואי הוא אמן מאוד מצליח ושיש לו עיניים בצבעים שונים, כאילו שיש מישהו בעולם שפספס את שני הפרטים האלה. אכן, הקדמה מאלפת. תודה קובי, מה היינו עושים בלעדיך?

אחרי כזאת הקדמה אי אפשר היה שלא לחשוש שמידן יעשה לנו בושות מול בואי. אין ספק שמידן הוא איש רהוט ואינטליגנטי, והוא בטח לא יכריח את בואי להגיד כל מיני דברים בעברית כמו שיונתן ריגר תמיד עושה, אבל מילות הפתיחה שלו הבהירו מעל לכל ספק שמידן לא מרגיש בבית בחוג הסילון של הפופ הבינלאומי. למרות זאת ולמרות הקטע המעצבן איתו פתח את התוכנית, הסיפור נגמר בסוף בשלום.

לזכותו של מידן ייאמר שהוא לא ניסה ללכת על קטע ההסתחבקות-עם-הסלבז הנהוג בעולמו של גיא פינס, אלא ראיין את בואי כמו שהוא מראיין כל אחד. וגם אם בואי לא רגיל שהמראיין שיושב מולו רוכן כל כך קדימה כשהוא מדבר, הוא בהחלט הגיב לכל העניין בצורה חיובית. למרות שמדובר פה בדייויד בואי, מידן לרגע לא ויתר על עמדת הפסיכולוג. הוא קשר את הנטייה של בואי להחליף פרסונות לתפיסת "האמן המבודד" הרומנטית שדיבר עליה לפני כן; הוא התעקש להעמיק בנושא ולגלות האם בואי אי פעם לקח את הפרסונה שלו הביתה או השאיר אותה איפה שהיא צריכה להיות, על הבמה (כל מי שקצת מכיר את ההיסטוריה של בואי כמובן יודע את התשובה לשאלה הזאת, אבל לא נורא); הוא ניתח את הצורה בה בואי מגיב להפיכתו (שוב, כעבור שנים) לאבא; ושאל שאלות מהורהרות על ההבדל שבין לגדול היום לבין לגדול בשנות החמישים והשישים.

עוד טרח מידן לציין בתחילת התוכנית שלבואי יש את היכולת לגרום למרואיין שלו להרגיש כאילו הוא מתראיין בפעם הראשונה, ובזה הוא לגמרי צדק. אני לא יודעת מה בואי עשה לפני תחילת הראיון, אבל הוא עשה רושם כל כך נחמד, ערני, משועשע, מתעניין ולהוט לדבר שפשוט לא יכול להיות שהכל בזכות קובי מידן. האמת היא שבואי היה לגמרי מקסים ודיבר בצורה מקסימה על התקופה בה חדר הפוסט-מודרניזם לרוק, על מצבו כאב חדש ובא בשנים (לזכותו ייאמר שהוא הבחין בכל פעם שהוא התחיל להישמע יותר מדי כמו כתבה ב"לאישה", על אף שמידן דווקא דחף לכיוון הזה) ועל התיאוריות שלו - מופרכות ואובר-אופטימיות ככל שיהיו - לגבי הזדקנות ופער הדורות ההולך ומצטמצם בין הדור שגדל בסיקסטיז לדור שצעיר עכשיו. היות והדינמיקה הכללית התגלתה ככזאת שבה מידן מתחנף ומחמיא ללא הרף ובואי מתמוגג, באמת לא היתה שום סיבה שהראיון לא יצליח. ואכן, במונחים קובי מידניים לפחות, הוא הצליח מעל למשוער. וזאת למרות שלא נאמרה במשך כל הראיון אף מילה על מוזיקה, ואולי דווקא בגלל זה.