אחת לכמה שנים אם בכלל לעיתים, לעולם לא, מזדמנת בדרכו של אדם ההזדמנות לקרוא בספר שהוא לא ייאמן בכל המובנים. לא ייאמן בסיפור העלילה שהוא מביא, לא ייאמן בדרך בה הוא מביא את סיפור העלילה, לא ייאמן בדרך בה הוא כתוב, בדרך בה הוא ערוך, בדרך בה הוא מוגש לקורא. ספר כזה הוא "עמוס ברנס מאבקו וניצחונו של חף מפשע" (הוצאת "תמוז").
לשלמה ולדמן, חוקר פרטי שנרתם למאבק להוכחת חפותו של ברנס והפך, ככה בסיבוב, לחברו הטוב, זה הספר השני. על הספר הראשון, "שועל אדום עלילותיו המרתקות של בלש פרטי, שנלקחו מתוך עבודתו בשטח", אניח גם אניח יד צוהלת. שכן שלמה ולדמן כפי שיתבהר בהמשך בנספח ציטטות בלתי נשכחות מהספר על עמוס ברנס הוא אמן השנינה, הביטוי המומצא, ההתכתבות הפנימית עם עצמו שלא מוכר לקוראים, האמירה הסוגסטיבית של הידוע מראש, הפענוח החד פעמי של המציאות, הסיבוך שלא יתואר של הפשוט, הגוזמה, המשל, הנמשל שמתפקד כמשל בעצמו ועוד ועוד ועוד. אם תרכשו ספר אחד ליקירכם השנה, בבקשה שיהיה זה "עמוס ברנס מאבקו וניצחונו של חף מפשע". חוויה בלתי חוזרת לאנשים שמחפשים חוויית קריאה יוצאת דופן. אבל ממש.
עבורכם, ליקטתי את המעט שבמעט מתוך שפע הטובין. אם ניתן היה, הייתי מצרף את הספר כקובץ.
"עליתי על הרים גבוהים, כולם היו גבוהים יותר מהטבע האנושי" (עמוד 7, ולדמן מכשיר את הקרקע לבאות)
"חשבתי על השם 'שועל צהוב', להבדיל מ'שועל אדום', ספרי הראשון, על הצייד הטורף רק בעת הצורך ולמען לקוחותיו. שועל צהוב מסמל את החולניות שברדיפה אחרי עמוס ברנס, כאותם צהובונים וכאותו טלאי צהוב שהונח על היהודים בגטו, דווקא על ידי אנשים 'נאורים' שרקדו ואלס לצלילי וגנר ושטראוס. אשתי, מארי, הציעה את השם השלישי 'עמוס ברנס', בשם כל בני ביתי עשתה לילות ארוכים בעיצוב הספר". (עמוד 8, ולדמן מסביר כיצד נולד השם המבריק 'עמוס ברנס' לספר על חייו של עמוס ברנס)
"'הם' אוהבים לשחוט לא רק 'עמך ישראל', אלא גם 'פרות קדושות'. אפשר להיזכר ברמטכ"ל לשעבר, רפאל איתן, הלוחם המיתולוגי, האדם הישר ביותר בעולם, איך ניסו להרוס לו את החיים ואחר-כך עשו ממנו צחוק וביישו אותו בטלוויזיה ב'חבובות', ביישו אותנו". (עמוד 18, ולדמן מחלק ציונים למערכת המשפט, מעטר את רפול בצל"ש נוסף ומלגלג על החרצופים)
"היכרותי עם עמוס ברנס בעת ההיא, לא היתה יותר מקוריוז. בעקבות סכסוך שכנים חריף, השתעשעתי במחשבה מקורית להזעיק את הרוצח המפורסם מעכו, כדי שידפוק 'בטעות' על דלת שכניי 'האהובים', שלבטח יזהו ברעד את הבריון המוכר, כאשר ישאל אם זה ביתי. כך יידעו על חברי 'הפושע המסוכן' ולא יעזו להתעסק אתי לעולם..." (עמוד 29, ולדמן על שיתוף פעולה שלא הסתייע לבסוף שיזם עם ברנס)
"מעטים השתתפו בתחרויות 'הג'יפ', תחרות שכללה הרמת ג'יפ נוסע בגלגליו האחוריים, אך הוא היה בין המתחרים. כן, כך סיפר לי". (עמוד 40, ולדמן על עמוס ברנס החייל)
"התקשיתי להתעלם מהמצב הקפקאי שהעמידה המדינה את ברנס. הרהרתי על מקריות וגורל....לאחר שאותו עד אוים, הוא 'שכח' את הנסיעה. שמו של העד הזה היה, איך לא, ישראל קפקא". (עמוד 54, ולדמן בהרהור אירוני על האירוניה שבגורל)
"האבולוציה של המשאית זה היה שמו המקורי של הפרק הזה". (עמוד 55, ולדמן משתף את הקורא בהתלבטות לשמו של פרק שבסופו של דבר נקרא "צ'יטי צ'יטי בנג בנג")
"מהביקור החטוף (אצל השופט חיים כהן) זכרתי את ביתו הצנוע של השופט, את המתח העצום שהייתי בו, את דבריו החדים, הבהירים, את ראשו הגדול". (עמוד 118, ולדמן מתפעל מהשופט חיים כהן)
"העוול במשפט ברנס, חמור יותר מן העוול שנעשה במשפט דרייפוס" (עמ' 121, ולדמן עושה צדק היסטורי)
"המשכתי לחשוב על כל הסיפור. לא מיהרתי לשום מקום. יש הרבה מוזיאונים באנגליה, הם שם מאתיים שנה, שימתינו לי עוד שעה". (עמוד 163, ולדמן עם הרהור בעניין יחסיות הזמן)
"כשסיפרתי לעורך דין נמרוד עובדיה, על ההשוואה לאורקל של דלפי, הוא קצת נפגע ואמר לי שהשופט הזה הוא יותר רם מזה. יותר גבוה נותר רק סוקרטס". (עמוד 175, ולדמן מעדכן את היררכיית הפילוסופיה, הצדק והמיתולוגיה היוונית)
"נסעתי לעמוס, לעכו עיר שאי אפשר לומר עליה שהיא מונאקו". (עמוד 197, ללא מילים)
"מסע ההפחדה וההטעיה התנהל בשפת רחוב, וקול המדינה נשמע שוב בעיתונות הכתובה. כאן קול ישראל, לא אלבמה או USA". (עמוד 237, ולדמן מוכיח שתקשורת היא עניין של גיאוגרפיה)
"כתבי האישום שהוגשו על ידי הפרקליטה עורכת הדין פנינה דבורין, זו הצבועה, שהעזה להופיע על המרקע בשעשועון 'החוליה החלשה'". (עמוד 253, ולדמן מבקר טלוויזיה)
"בדרכי הביתה, עצרתי באופן אקראי בכביש החוף, בבורגראנץ'...עורך דין שרעבי הקציב לי רבע שעה, בפועל קיבלתי עשר דקות...שמעתי שצריך להזמין אצל 'הקוסם' פגישה חודשיים מראש, משהו מקביל לתור שהיה לפני ארבעים שנה אצל המרפא האגדי ההוא, 'הבייגלמאעכר' מחדרה שהיה עושה לאנשים 'כוסות רוח למת'". (עמוד 255, עוד פולקלור ישראלי הכרחי)
"מרוז, מזור, דני, סנדו, אסדו, מזו, האם מישהו יכול להסביר מה זו הפרשה הזו?"(ולדמן מקנח בחרוז סגור ובדימוי פתוח)
עשו לעצמכם וליקיריכם חג. רכשו את הספר.
אשתי, מארי, הציעה את השם השלישי: "עמוס ברנס"
24.9.2003 / 12:44