טופ אוף דה חרופ

כרבע שעה אחרי תחילת הסרט לחש לי ניסו, שממש לא רצה לבוא להקרנה, בזעם באוזן: "לא אמרת לי שזה סרט פיגועים". גם לא אמרתי לו שזה סרט טלוויזיה בהפקת רשת HBO. את דיים מאגי סמית, כוכבת הסרט – שמשחקת בשנים האחרונות את הזקנה המעצבנת בכל סרט שיש בו זקנה מעצבנת, מ"הארי פוטר" ועד "הסודות של יה-יה" – היה קצת קשה להסתיר, כי תמונתה התנוססה על ההזמנה. אם הוא הסכים לבוא איתי בכל זאת, כנראה שהוא באמת אוהב אותי.

"הבית באומבריה" היא דרמה המבוססת על ספרו של וויליאם טרבור, שרבים מבין ספריו וסיפוריו כבר עובדו לקולנוע ולטלוויזיה, ביניהם "המסע של פליסיה", אותו הפך אטום אגויאן לסרט מקסים לפני כמה שנים. "הבית באומבריה" מתרחש בבית כפר באומבריה שבאיטליה, בו גרה הגברת אמילי דלהאנטי (מאגי סמית) – סופרת אנגליה מזדקנת שכותבת רומנים למשרתות – עם העוזר הנאמן שלה, קווינטי (טימותי ספאל מ"סודות ושקרים" ו"הכל או כלום") ועוד שתי עובדות איטלקיות, שאחת מהן (זאת עם המחשוף) כמובן נוהגת לשיר לעצמה באיטלקית בזמן שהיא מגהצת, ככה בשביל הגוון האקזוטי-אותנטי. אחרי כמה שנות יובש יצירתי, בדידות ודיכאון – כך אנחנו מגלים בדיעבד – מקבלים חייה של הגברת דלהאנטי מפנה מפתיע, גם אם זה קורה בנסיבות מצערות. פצצה מוטמנת בקרון בו היא יושבת ברכבת למילנו, וארבעת הניצולים מבין שמונת הנוסעים בקרון, שאף אחד מהם איננו מקומי, מתעוררים בבית חולים איטלקי. מכיוון שהרשויות מעכבות אותם עד לתום חקירת האירוע והם אינם יכולים לעזוב את איטליה, מזמינה אותם הגברת דלהאנטי לשהות בינתיים בביתה.

כך מוצאים את עצמם גנרל בריטי קשיש שאיבד את בתו, צלם גרמני צעיר שאיבד את אהובתו וילדה אמריקאית בת שמונה שאיבדה את שני הוריה בביתה של קשישה בריטית רומנטיקנית ומעט אקסצנטרית שלא איבדה באירוע דבר. להפך. הגברת דלהאנטי נהנית לפנק את אורחיה בארוחות פאר וקוקטיילים של אחר הצוהריים בוילה המקסימה שלה, והם נענים להצעתה הנדיבה, שכוללת בין היתר אוזן קשבת, רגישות ואמפתיה יוצאת דופן. ברור שהגברת דלהאנטי זקוקה נואשות לחברה אנושית ולתשומת לב, אבל היחסים בינה לבין חבורת הניצולים המשונה שנרקמת סביבה לרגע לא חורגים מגבולות ההרמוניה.

כל זה משתנה כשלבית מגיע דוד של הילדה היתומה מאמריקה. את הדוד הרציני וחמור הסבר מגלם כריס קופר, שהאובססיה שלו כאן לנמלים (תחום המחקר האקדמי שלו) דומה מאוד לאובססיה שלו לסחלבים ב"אדפטיישן". נוכחותו של הדוד מוציאה את מאזן העזרה ההדדית העדין של הבית משיווי משקל, ולא רק בגלל שאף אחד לא רוצה שייקחו להם את הילדה, שכולם בינתיים התאהבו בה. הדוד מאמריקה גורם לצדדים הרבה פחות מחמיאים של הגברת דלהאנטי לצאת החוצה – היא נדבקת אליו, מציקה לו ומפלרטטת איתו בצורה מביכה ממש - אבל ככל שהיא נראית יותר פתטית בעיניו, כך היא נראית יותר אנושית ומעוררת אמפתיה בעינינו. ותאמינו לי שזה לא גילוי כל כך נעים, כי היא באמת דודה פתטית ומעצבנת מאוד. אט אט אנחנו למדים את הסיבות שבגללן בורחת הגברת דלהאנטי מהמציאות אל תוך הרומנים הטראשיים שהיא כותבת וקשה להאשים אותה. וכשאנחנו רואים איך העולם הפנטסטי, הפסטורלי והקסום שהיא בנתה לעצמה באומבריה עוזר לחבורה של ניצולי פיגוע אומללים להתגבר ולהמשיך בחייהם, בכלל אי אפשר שלא להבין אותה.

הגברת דלהאנטי היא מסוג הדמויות שאתה נרתע מהן, אך בו בזמן גם מעריך משהו בפילוסופיית החיים שלהן. לא קראתי את הספר ויכול להיות שהוא מעביר את הלקחים אותן הזקנה הזאת רוצה ללמדנו בצורה פחות קיטשית מהסרט. כי הסרט, עם כל הכבוד למשחק המרשים של חלק נכבד מהקאסט ולנופים והכל, גם הוא בסופו של דבר מריח כמו רומן למשרתות.