טופ אוף דה פלופ

אני חייב להודות שהמוזיקה של היהודים לא עניינה אותי מעולם. בשחרותי קיבלתי מנה הגונה של ווייטסנייק ומאז אני והז'אנר לא משהו. הקול של הבחור מזכיר לי רעשים שאפשר לעשות עם קטשופ של ויטה והבחורה מזכירה לי את ריקי גל (רק יותר גבוהה). ככל שאהיה רצוף כוונות טובות, עבורי היהודים הם עוד אריח אקרשטיין ברחוב הולנדי מואר הלוגן.

הדיסק החדש של היהודים (כפול, הופעה) נפתח בקריאות הקהל. דיסק הופעה ראשון להרכב רוק הוא שער נוסף לאמת שלו. נער פוסטר הכרחי. יש כמה סוגים של שערים כאלה. שער הרחמים: דיסק הופעה רשמי בודד של נירוונה - הקהל מריע במשך דקה, קורט קוביין נכנס באמצע התקף חרדה, זעקה קורעת בטן. שער הפרחים: כל הופעה של הנדריקס, מוזיקה נטו. שער עצמי: הערצה עיוורת, היהודים, היסטריה.

היהודים צריכים להזכיר לקהל היעד את מי הוא שומע ואת מי הוא אוהב. לאלו שמדברים על התעלמות תקשורתית, חשוב לומר שהעם אוהב אותם ומצביע ברגליים. היהודים טוענים לחוסר פשרנות מוזיקלית, אבל יותר מחוסר פשרנות היהודים הם סוג בוטה במיוחד של שמרנות נצחית. חריזה שבלונית של רגעי תסכול בנוסח "בלילות אני לבד/ לא שלחת לי אף אחד" וסאונד שהוא מיצוע שטוח של קלישאות מההיסטוריה של הרוק מעולם לא היו משעממים יותר. היהודים, בנאליות של כריזמה סוחפת, עונים על צרכי הזדהות שנערים נורמלים מקבלים מקבוצות כדורגל. אולי בגלל זה קוראים לבסיסט שלהם אבי סטרול. הקהל נשמע שמח ועולץ, כאילו הקבוצה שלו ניצחה 1:0.

היהודים מוכרים את עצמם כמי שמשקיעים במוזיקה שלהם, בקהל שלהם. ואכן, לבד מהדיסק הכפול הארוך מאוד, מצורף גם שובר הנחה להופעה שלהם: אם אתם בעדם, הם יצאו אתכם בסדר.

לא מזמן היהודים פתחו פה על הבליינים והדורבנים, קראו להם להקות של שטות ואמרו שהם עצמם לא כאלו ושכואב להם שיש אנשים רעבים וכו'. זה מסביר את המניע לשירים כמו "פעמון מלחמה" ומעשיר את ההקשר של שורות כמו "כמה עצב אפשר זה לא יכול להיות...כמה עוד". גולמיות טקסטואלית יכולה להיות מרגשת, אבל הרצינות שבה היהודים לוקחים את עצמם מעייפת. יותר מדי אנרגיות על פחות מדי תוכן מפלחים את היהודים לקהל של נערים ונערות בהפרעה ותו לא. היהודים אמנם מופיעים לא מעט, אבל אלבום ההופעה הוא בסך הכל האלבום הרביעי שהוציאו בתשע שנות קיומם. הספק ממוצע ומטה השומט במשהו את הטרוניות המפורסמות שלהם על קיפוחם ברדיו.

היהודים פורטים על נימי התסכול בשיריהם, מביעים מחאה בראיונותיהם ומאריכים בהופעותיהם. הסאונד של ההופעה סביר ביותר, אווירת הלייב מופגנת כהלכה ושומעים את הבס כמו שצריך. אין ממש טעם להתלונן.