צלם, צלם, עושים פה חיים

"פנסים", אלבומה החדש של שרון חזיז, משעמם. בהתחשב בכך שלאלבום הזה קדמו שניים הרבה יותר נועזים יחסית, ובכך שלחזיז יש קול מיוחד מאוד, אפשר לומר שיש כאן אכזבה מסוימת.

לחזיז אמנם שמורה לבטח בחירה כיוונית מסוימת לאלבום, אולם היא מסוג האמנים, ואני אומר זאת בלי נימה מקטרגת, שמפקידים את עצמם בידי אחרים. במקרה של "פנסים" המדובר בעברי לידר, שהפיק מוזיקלית והיה אחראי על העיבודים ותכנותי המחשב, הלחין שלושה שירים ואף התארח לדואט בשיר הנושא. אין ספק כי לשניים היה נעים ונוח להתחבר אחד עם השניה, ולעברי זה גם סיפק עוד הזדמנויות לכתוב בלשון נקבה, אולם התוצאה קצת מבאסת. אולי ההחמצה טמונה בכך שלידר, גם אם היה לו כיף מאוד, כשל מלהשיג את המעניין שבחזיז. אחרי הכל, מה הטעם בעוד דיסק של עברי לידר, כשעל הביצוע טמונה שרון חזיז אשר בויתה לתפקיד.

ואם כבר במשקלו הגדול של לידר עסקינן, קצת על הכתיבה של האיש. לשמיעת המלל של שיריו באלבום, תחילה רגזתי על מה שנראה לי ככנות מזויפת. בהשקעת עוד קצת מחשבה בנושא, מצאתי שלידר בעצם דואג לחפש את שיריו, בצורה בה ניתן לזהות את הזיוף, לדעת בקלות שהם שירים בשקל. כך שהחששות, הן לכתיבה כנה וגרועה והן למזימה, התבדו. אשתה עוד אחת בשביל כמה שפופ מאפשר לבנאדם להתעלות מעבר.

אם נחזור בחוסר חשק לשאר הדיסק, נציין כי הוא מורכב מעשרה שירים אותם הלחינו שבעה אנשים שונים. מאלה אפשר לציין את פבלו רוזנברג, חווה אלברשטיין, ארקדי דוכין ושוב, עברי לידר. גם זה לא הדיסק הראשון שבו הגיוון מהווה מעין סימפטום למחסור בשירים טובים שמתגלה בסוף היום.

לקראת סיום, אתמודד עם פחדי ואצהיר כי גם אם תחשבו אותי כסקסיסט, אני חש כי מבחינת הפופ והעניין מוטב היה לה לחזיז, אם הייתה ממשיכה לפתח את תדמיתה היותר חריפה. זה לא שאני עד כדי כך אובה שתממש עצמה כקיילי מינו המקומית, פשוט קצת מיותר, כל חוסר העניין הזה.