הוא משלנו, פארשטייסט?

יצחק בשביס-זינגר זצ"ל הוא חתיכת תעלומה עבור הקורא הישראלי. מצד אחד הוא משלנו, יהודי אסלי, בקיא בהלכי הדת ובמחשבת ישראל. מצד שני, לא סקרנה אותו מעולם התועלת התרבותית הגלומה בישראליות. מצד שלישי, כמרבית אבותינו הפולנים הוא חש את האיום הנאצי מבצבץ מבעד למסך המתעתע של שנות השלושים. מצד רביעי, את מרבית שנות חייו הוא בחר לבלות מכל המקומות בעולם דווקא בניו-יורק. אם לגעת בנקודה עצמה, בעוד בשביס-זינגר מחזק בשבילנו בעזרת הגושפנקא של פרס נובל את הטיעון הבדלני בזכות הגניוס היהודי, המבקר הקבוע בשבוע הספר לא מרגיש שרכישת ספריו תאיר על חייו בציון או תעשיר את הספרייה הנהדרת שלו בסלון.

עקב כך הוא זוכה שלא בצדק ליחס אמביוולנטי למדי מצד הקהל, ולכן גם מצד ברוני המו"לות, שמוסיפים חטא על פשע בהקשיבם להמון. אחרת קשה להבין הכיצד כותריו של בכיר הסופרים הידיים בעולם במאה הקודמת מוצאים עצמם חתומים ע"י הוצאת ספרים קטנה כמו "כרמל", נאנקים חלושות עבור מעט תשומת לב וקשר עין, בעוד החייאת קולגות תקופתיות בעלות אותו תו תקן בינלאומי כיצירות עגנון, זוכות למסע תקשורתי רחב מטעם ההוצאה לאור של בית שוקן.

"השטן בגוריי", שיצא כחלק מפעילות ראויה לשבח של רענון ואריזה מחדש של כתבי בשביס-זינגר בהוצאה הירושלמית, הוא סיפור מוקדם של המנוח שנכתב בשנות השלושים בפולין, עת בא היה כבר עם רגל וחצי מחוץ לעיירת הולדתו בילגוריי, בדרך לכבוש את אמריקה. הזהות הכמעט מוחלטת בין גוריי הבדיונית לבילגוריי האמיתית הן הפתח המרכזי להבנת הפרוזה הפנטסטית שכתב בשביס-זינגר אודות השתלטות של קבוצה משיחית כוזבת על עיירה יהודית מבודדת בפולין של המאה ה-17 ודרדור קהילתה לביזוי רוחני ועליבות גופנית, בעזרת הצגת טיעון שקרי לבוא הגאולה.לאורך הטקסט קשה שלא להיווכח בהיכרות יוצאת הדופן של הכותב עם הדמויות ועם אורחות חייהן, בהבנה מוחלטת של המניעים, הדחפים, והצרכים המגוחכים שלהם שמביאים עליהם את אסונם. שתי כפות גדושות של פולקלור יהודי, כפית של מיסטיקה קבלית וקמצוץ של מטאפיזיות בדיונית, כל אלה נרקמים לעלילת דיבוק מרתקת אחת.

במקביל ממש לעבודתו של בשביס-זינגר על "השטן בגוריי", לא רחוק מדי ממקום הימצאו, יושב מיכאיל בולגקוב בעיר מוסקבה וכותב את "האמן ומרגריטה", ספר שיראה אור בברה"מ רק לקראת סוף שנות השישים, ויתורגם לעברית בשנת 69' תחת השם "השטן במוסקבה". זה אינו המקום לדיון מעמיק באף אחד מן הספרים ובוודאי שלא בקשרים התוכניים והסגנוניים שביניהם, אבל נקודה אחת מעניינת בכל זאת, והיא שפעם נוספת מוכח שמאז המצאת היהדות ועד ימי המזרח התיכון החדש, נוטים מאמיניה וצאצאיה באופן כרוני לקחת את עצמם ברצינות יתרה. בעוד שטן במוסקבה מציג דפוס קרקסי אנושי מצחיק בטירוף, שטן בגוריי באותה עת בדיוק, מייצר אצל היהודים אווירה אפוקליפטית של סוף העולם. מה קרה? כולה אותו פולחן בגירסה מעט שונה.