גומרים, הולכים

בטקס האוסקר הישראלי שנערך לפני כמה ימים חזרה ונשנתה קריאת ה"חייבים להמשיך לעשות קולנוע לא משנה מה" המוכרת. נדמה שפעמים רבות דווקא הקריאה הזו היא הסיבה לנכשלותו של הקולנוע הישראלי, שחייב להיעשות לא משנה מה: לא משנה שאין תסריט, לא משנה שהבמאי לא יודע מהחיים שלו, לא משנה שהכסף ייגמר אחרי יום הצילומים הראשון.

פרוייקט "יש לי חלום" מתמקד אמנם בפנטזיות וחלומות שממריאים הרחק ומעבר למציאות המסוכסכת שלנו, אבל הוא עושה את זה בצורה הכי ריאליסטית שיש: אין כמו סרטונים קצרים וממוקדים כדי לסחוט את המקסימום מתנאי השוק בארץ, ו"יש לי חלום", המורכב מ-14 סרטונים קצרצרים (כ-5 דקות כל אחד) של 14 יוצרים שונים, הוא דוגמה מצוינת לכך שאם מישירים קו עם מה שיש, אפשר להשיג תוצאות נפלאות.

"יש לי חלום" הוא פרוייקט המשך לפרוייקט דומה מהשנה שעברה, "מבטים 2002" (ובתקווה, גם מקדימם של פרוייקטים דומים נוספים בעתיד) - ולמרות איכותו הכללית, הפרוייקט של השנה מוצלח פחות מקודמו. יכול להיות שזה מפני שהשמות הגדולים שלקחו חלק ברשימת הבימאים של השנה שעברה (עמוס גיתאי, דוד פרלוב, בני ברבש) נעדרים הפעם מהרשימה ויכול להיות שזה מפני שהפעם, הסרטונים, שעוסקים בחלומות, הם מחויכים ושמחים מדי, והרי אין כמו כאב ועצב עמוק כדי לייצר איכות. בעוד הסרטונים של השנה שעברה תיעדו את ה"מצב" והשרו אווירת בית קברות פסימיסטית (כיאה לשנה שעברה), פותחים הסרטונים שישודרו היום את השנה החדשה עם זיק של אופטימיות ותקווה.

אפשר למצוא כאן כמה בדיחות עם קריצה: ניסיון לשכנע חיילת וערבי להתנשק (וגם נער עם ברזלים בשיניים להתנשק עם זקנה), קמפיין לשלום בחסות ג. יפית, ניצחון של צה"ל על חייזרים וקצרצר על היטלר, שנחטף וגדל כילד יהודי בשם מיושה (וחי חיים שלווים. בין השאר נסע על סקטים). כמה סרטונים מרגשים: מטפלות מארצות זרות שרות ורוקדות ודיאלוג אופטימי בין שתי נשים שחלו בטרשת נפוצה. כמה סרטונים חמודים: חלומות מצויירים של ילדים וסרט אקשן תקופתי ביפו. וגם כמה סרטונים די בנאליים ומשעממים: אבל בזכות הפורמט הם מסתלקים די מהר, וגם זה יתרון לא קטן. באמת.

* "יש לי חלום", ראשון, 22:20, ערוץ 2