דייניש קיש

דמיינו לכם את הסיפור הבא: זוג חי לו חיים מאושרים, ועומד להתחתן. אך, אבוי, לפני החתונה, בן הזוג מתאהב לפתע בבחורה אחרת, מכניס אותה להריון ונוטש את אהובתו. תוסיפו לזה את העובדה שהבחורה החדשה היא חברתו של אחי בת זוגו, ולדעתי, יש כאן לפחות שלושה פרקים של "היפים והאמיצים".

אבל בסרט "חתונה דנית" של הבמאית הלה ג'וף, עלילת אופרת הסבון מקבלת את תפנית שנות ה-2000 – הנאהבים הם זוג גברים בשם יורגן ויאקוב, והם מדנמרק. השינוי הזה, שהוא לכאורה חסר כל חשיבות (אחרי סרט ההומואים השלישי, אלמנט ההלם שמציב זוג גברים אובד לבלי שוב), דווקא הופך את הסרט למעניין, לפחות קצת. כי כשיאקוב עוזב את יורגן לטובת בחורה, ועוד מכניס אותה להריון, הוא נתפש כגבר שבגברים. המשפחה שלו מרוצה, החבר הסטרייט מרוצה מאוד, רק החברים ההומואים מחרימים אותו, אבל למי אכפת? גם הבחורה, שעוזבת את החבר שלה ואת ילדו, הופכת לאמא בעצמה ועומדת להתחתן, מתקרבת לפסגת שאיפותיה של כל אשה.

וכך, הרומנטיקה הקלילה של הסרט הופכת לדיון בשאלה של נורמטיביות מינית, שזה יותר ממה שאפשר להגיד על "היפים והאמיצים" או אפילו על "משחק החיים", על כל הסצינות הפסאודו-לסביות שלה. אבל גם הדיון במיניות, ואפילו סופו המפתיע של הסרט, לא מצליחים בסופו של דבר לשלוף את הסרט מהטלנובלה, או במקרה הטוב מז'אנר הקומדיה הרומנטית. על אף הסיום המפתיע, בסופו של דבר גם היפוכי המגדר לא מפותחים לכדי דיון קולנועי מעמיק בנורמות חברתיות, ובהיעדר דיון כזה, הסרט די סתמי.

הנקודות היחידות בשבילן שווה לטרוח ולראות את הסרט הן אמרת הפתיחה שלו - "Honey, I’m Homo" וטרולס ליבי המעולה, שמשחק את החבר הנבגד יורגן. ליבי, שהבריק כבר ב"אידיוטים" של פון טרייר, מספק כאן הופעה טובה בהרבה, ומצליח לתת עומק לסרט שלעיתים נראה שהמשחק בו שטוח במתכוון. בניגוד מוחלט לליבי, בן הזוג הקולנועי מאדס מיקלסן (יאקוב) נראה ומשחק כאילו שלפו אותו מפרסומת של בושם, החברים ההומואים של בני הזוג נראים כמו קריקטורות זולות של הומואים, שמישהו הוציא מ"כלוב הציפורים", והחבר הסטרייט נראה כאילו ג'ואי מ"חברים" הוא מודל החיקוי שלו לענייני משחק. בקיצור, הסרט לא מדהים. אבל מצד שני, ששת האנשים האחרים שישבו אתי באולם הקולנוע נראו די מרוצים, אז אולי מדובר כאן בהצלחה מסחררת, למרות הכל.