כי מן הבקו"ם באת ואל הבקו"ם תשוב

יותר מכל, ההתקרנפות האלימה שאפיינה את תגובת מפקד חיל האוויר ויתר אבירי הכנפיים התכולות למכתב הטייסים הסרבנים דומה לאובדן עשתונות של בעל אחוזה המגלה בוקר אחד כי עידן המונרכיה עבר מהעולם. שכן מי שמכונה בפי עצמה "משפחת חיל האוויר", היתה למעשה לאורך כל השנים פאמילייה המכוננת את המיתוס של עצמה, חבורת אנשים הדואגים למתג את עצמם כשפיץ של הקאנון וכאריסטוקרטיה במדינה של עמך ושאר שוהים בלתי חוקיים. מכתב הסרבנים, יותר מאשר מעורר דילמה מוסרית חדשה, מעלה אל סדר היום את שאלת נחיצותו של מיתוס חיל האוויר, את קושיית הכרחיותה של אצולה ביטחונית באומה שההווה שלה סקסי כמו טיסת תובלה לנגב וקטלני כמו פצצה מונחה של שני טון.

מאז ומעולם ובקשר ישיר ל"מצב" האינסופי של "מאבק על קיומנו" היווה חיל האוויר את חוד החנית של ההתנשאות הישראלית, חוסר הרצון להשתלב במרחב והנחת היסוד כי את מי שלא ניתן יהיה לדפוק חזק, מהר ובאופן אלגנטי, יהיה אפשר לזיין באדיבות נשק אמריקאי מתוחכם. בניגוד לחילות הרגלים והשריון, ההארדקור הצבאי האמיתי, החפ"שים הקלאסיים, שאמנם פורגנו פה ושם במחרוזת שירי "התותחן שלי הוא הנטחן שלי", בחמשירי גולני ובטקסי זובור, אנשי חיל האוויר – כבר מרגע נסיקת הפייפר החמוש הראשון אל שמי הנצח של ישראל – אומנו לראות עצמם כמורמים מהעם ומצבא העם, פיזית ומטפורית.

לא ניטפל לדקויות המשעממות של הבדלים בתפריט, ברדסי טיסה לעומת מעילי דובון ופערי ההופעה החיצונית בין פקידות פלוגתיות לפקידות מבצעיות בטייסת. אפילו על המגורים הנוחים למשפחות הלוחמים בבסיסי חיל האוויר לעומת מאהלי האביונים לשארי הירוקים נבליג, שכן למה להיטפל לקטנות? חיל האוויר פונק, מפונק ויפונק בעתיד בכל טוב תקציב הביטחון מטעם שהוא מכשיר את דור העתיד של "הטובים לטיס" והופכם מ'בחורינו המצוינים" לעמודי השיש עליהם מכוננת ישראל את פנתאון הישראלי היפה, המוצלח, הקברניט באל-על. מישהו הרי צריך לחיות בסטייל במדינה הזאת – מוטב שיהיו אלה בעלי העיניים התכולות ואופנועי הספורט. שיבושם להם. קלי מקגיליס ממילא לא היתה מעולם הטעם שלי בנשים.

אבל יש וראוי להעמיד למבחן את המבט מלא החיל ויראת הכבוד בה מתבוננת התרבות הישראלית בחתיכיה המכונפים ולתמוה, האם מכתב הסרבנים אינו משול לאקדח מסמרים שכוון לארון דימויים הציבורי וסגר עליהם את דלתות קבר תהילתם? שכן מאז עזר וייצמן, דרך רן פקר, עבור באביהו בן-נון ואיתן בן-אליהו ולבטח בהמשך – דן חלוץ, טייסינו שכנו בתודעה הישראלית כסלבריטאים לאומיים וכבני אלים שלא רק המיג 21 הסורי לא יכול להם אלא גם רגשי הנחיתות שלנו. שכן מי יזקיף מבט אל מול פני עזר וייצמן ואמרות הכנף הבלתי נשכחות שלו? בפני אהדתו הבלתי מתפשרת של רן פקר למכבי ת"א ונאומי הקרב הבלתי נשכחים שנשא באוזני אולסי פרי וחבורתו, ערב משחק גורלי מול מובילג'ירג'י וארזה, שם קרא לדפוק את האיטלקים כפי שנכתש חיל האוויר הירדני? בפני הבחירה הבלתי מתפשרת באביהו בן-נון ל"גבר היפה ביותר בישראל"? בפני פרשנותו המכופתרת, הנעימה והממלכתית להקיא של איתן בן-אליהו באולפן ערוץ 2? בפני קביעתו של דן חלוץ כי הסרבנים "תקעו סכין בגב הלוחמים"?

מי יעז להרים מבט אל מול פני הטובים, הנאווים ובעלי הקואורדינציה המופלגת כשאלה יוצאים אל מול פני החברה ישראלית המשוועת לטרומפלדורים מעידן ההיי-טק, לגירסת הסילון של אלכסנדר זייד? והרי הם יודעים ללחוץ על כל-כך הרבה כפתורים בעת ובעונה אחת! והרי הם יודעים להניע את הג'ויסטיק במיומנות שהיתה גורמת אפילו לזונה תאילנדית להסמיק! והרי הם יודעים כל-כך הרבה ראשי תיבות באנגלית בעל-פה! והרי הם יודעים להטיל פצצת טון על שכונה אזרחית צפופה – כמו בפינצטה!

מי יקום על אבירי המעלות הללו ויקבע כי משהו בהתנהגותם, כי זיז, ולו הקטן ביותר, בקיר צדקת הנצח שלהם, בבניין פעולתם אשר ללא רבב, אינו מושלם במושלמים? והרי הם אנשי חיל האוויר! וחיל האוויר הישראלי, יודע כל ילד שצפה במטס יום העצמאות, הוא חיל האוויר הטוב בעולם. לא שהדבר נבדק, לא שהדבר אומת מעולם, לא שהדבר ניתן לבדיקה או אימות – אבל מוטב לקבלו כאקסיומה: הטובים ביותר בעולם. בסיס, האם שומע, הטובים ביותר בעולם!

ועל כן, כשיוצאים הסרבנים ומטילים ספק בצדקה המוסרית של משימות ההתנקשות הכירורגיות שהם נתבעים לבצע בלב אוכלוסייה אזרחית, הם מפנים את קובלנתם הרמה לא כלפי ממשלת ישראל, אפילו לא כלפי הרמטכ"ל, אלא בפניו של חיל האוויר עצמו, בצדקתו ובאתוס הצודק, המוסרי והסקסי שלו. גרוע מזה: דורות של טייסים פוטוגניים, מורשת גבורה סטרילית ונקייה מדיון ציבורי, מונחת על כף המאזניים. חיל האוויר האמין מאז ומעולם כי צדקתו בעצם צדקתו וכי האצולה הישראלית היא נחלתו מעצם הסוסים הנפלאים עליהם היה רכוב מאז ומעולם. אולם גם סוסים מחרבנים, אפילו בפניה של המלכה, וצדק איננו מושג שמימי ומוחלט כי אם ארצי לגמרי, טבול בזוהמה וברפש של היומיום ובוודאי שבוודאי בישראל הנוכחית.

קול הזעקה הגדול וקריאות ה"בוגדים" שמוטחות בפני הטייסים הסרבנים הם מחאותיו של דור הולך ונעלם במדינה שאיבדה את זיקתה לעצם מהות קיומה זה מכבר. גם בהלת הציבור מהמכתב דומה לחרדותיו של ילד המקיץ מחלום אל תוך המציאות – גוזל המגלה כי אמא תרנגולת אינה סופר צ'יקן. קיומם של הסרבנים בתוך שורות אנשי חיל האוויר מלמד כי אמנם יש בתוכם כאלה שאינם שבויים במיתוס של עצמם, אולם בעיקר מעידה על קבוצת המגנים אותם בתוך חיל האוויר: חבורה נפוחה, מעופפת ומנותקת מן המציאות, אשר ללא כל קשר לדיון המוסרי עצמו, מוכיחה כי מיתולוגיה ישראלית היא אוקסימורון. בישראל אין אלים, רק בני אדם גבוהי מצח. בני התמותה בקרב טייסי חיל האוויר הוציאו את האוויר מספינת האלים של חיל האוויר כשאמרו, אגדות נכתבות בדם. דמם של אחרים. לא על גבינו. לא על כנפי מטוסינו.