ברידג'יט ג'ונס, שש שנים אחרי

יערה שחורי קראה את "אין לי מושג איך היא עושה את זה" והבינה שהדרך היחידה שבה יכולות נשים לשלב משפחה וקריירה היא להפוך לגברים

01/10/2003

פעם הנשים זייפו אורגזמות, היום הן מזייפות עוגות. זו המסקנה שמגיעה אליה קיית רדי , קצת אחרי חצות, בעוד היא עומדת במטבחה הנעים וחובטת חזור וחבוט בעוגות קנויות, כדי להעניק להן את הטאצ' הביתי. בפתח עומד בעלה המזועזע של קיית ומביט באשתו. בערך ככה נפתח "אין לי מושג איך היא עושה את זה": הבעל בהלם, האישה שחזרה זה עתה מטיסת עסקים אוחזת במערוך ושניהם היו מקווים לחבוט במשותף במניאק שאחראי לשגרת יומם, לו רק ידעו איפה הוא מתחבא.

קיית רדי, אם תהיתם, עוסקת בלהטוטנות למתקדמים במסלול המורחב שנקרא "אם עובדת", או נכון יותר "אשת קריירה שהיא גם אם". השגרה שלה מזכירה יותר מכל את צוותי המחלצים שמגיעים אחרי אסון בינוני. מנערים את האבק, אוספים שיירים וממשיכים הלאה. וגם כאן, זו השליחות הפנימית שדוחפת אותה קדימה, גורמת לה לחשוק את שפתיה מול עמיתיה השוביניסטים, ולטעון בלהט פנימי שזה מה שתמיד רצתה. גבירותיי ורבותיי, הכירו את קורבנות המהפכה.

אפשר להצטרף לשירה בציבור: רעייה, רציתי שתהיי אם אוהבת, ובלילה תהיי לי מאהבת, ובין לבין תנהלי תיקי השקעות. אך אין זו זמרתו של הבעל. זוהי דווקא האישה שמזמזמת לעצמה את הפזמון החוזר המצווה עליה מבפנים לעשות הכל: קריירה, ילדים ועל הדרך להיות מאהבת. למה לא, למה לא. בשביל מה המציאו את הפמיניזם? כנראה שלא בשביל זה. קיית רדי אולי לובשת חליפות דונה קארן למשרדה המעוצב, אבל בדרך לשם היא מנסה נואשות להסיר מעל הדש את פיסות הגרבר שפלט עליה תינוקה. הניסיון להיות במקביל ובעיקר בבת אחת אמא מושלמת ואשת עסקים מושלמת הוא על סף הבלתי אפשרי. אבל זהו הדימוי שקיית רודפת אחריו לאורך הספר, מסלול מכשולים שגורר השתאות כללית: איך היא עושה את זה. טיפ זעיר: היא לא ישנה.

מנהלת ההשקעות קיית רדי, היא בוודאי אלופת העולם החופשי בשילוב בלתי אפשרי בין ניהול שני פעוטות, תיקי השקעות, חיי אישות ורומאן באינטרנט.היום יום של קיית רדי מורכב מעשרות פרטים חשובים ש"אסור לשכוח": רשימת מטלות אינסופית שלעולם נכלל בה אוגר שמיועד לבתה, תיקון השטיח בחדר המדרגות והמרכיב הסודי של רגשי אשמה. וזה אף פעם לא מספיק. בסופו של דבר את ילדיה מגדלת המטפלת, וקיית נאלצת להודות בפני עצמה שאינה יודעת אם בתה חובבת ברוקולי. זה נדמה אולי כפרט שולי, אך הוא מתווסף לרגש האשם שמפעפע בה. המתנות היקרות שהיא קונה לילדיה ולמטפלת נועדו לפצות את כל הצדדים, ובכל זאת בחלומותיה היא דנה את עצמה לכף חובה בבית המשפט לאמהות. קיית רדי מוצאת את עצמה אשמה. חייה של רדי מתוארים באופן כה מלחיץ ומעייף עד שאפילו קריאה תמה בספר מכניסה את הקוראים בספר לסחרור לא מבוטל. התגובה הראויה היא התכנסות במיטה ומלמול המנטרה המרגיעה – אלה לא החיים שלי.

אבל רווקות צעירות, אלה בהחלט עלולים להיות החיים שלכן, כי אחרי הכל קיית רדי אינה אלא ברידג'יט ג'ונס שש שנים אחרי. גם אם היום אתן מטופלות בחתולה בלבד, ייתכן שכהרף עין תמצאו רדופות על ידי הקשר הגורדי של משפחה וקריירה. זוהי בוודאי שאיפה של נשים רבות, הרי מטיפים לה לא מעט, וגם האמהות שלנו לא טמנו ידן ונדחקו למלכודת הזו. אכן, מותר ואף ראוי לרצות קריירה וילדים גם יחד, אבל כמו קיית רדי, כנראה שאת משלמת מחיר כבד על השילוב. מצד אחר, ייתכן מאוד שאם היית שוהה תדיר בביתך ומעניקה לילדיך הענוגים את עקרון הרצף בנוכחותך, היית מזרזת בכך את התמוטטות עצבייך. לא בכדי קיית רדי מעדיפה לזייף עוגות וריבות שיראו כאילו בושלו בבית. היא באמת אוהבת את העבודה שלה, ועדיין מרגישה צורך לייצר מראית עין של מי שיכולה לעשות הכל. הקונפליקט בין המשפחה לקריירה אינו פתיר עבורה משום שהיא צריכה לעמוד בסט כפול של הוראות תפעול: ביתי ועסקי. רבים מקשייה נגרמים מהתעקשותה לשחק במגרש גברי - הסיטי של לונדון, שעדיין לא הותאם לזהות את היצור הנשי, ובוודאי לא את האם העובדת. קיית חייבת להוכיח את עצמה במועדון של הבנים; גם אם קוד הלבוש מגוחך, הישיבה בכורסאות העור עדיין קוסמת לה. הכסף לטענתה הוא עיוור למגדרים.

והנה הזדמנות טובה לחבוט בגוויה המאוסה העונה לקריאה: "כיצד תשלבי משפחה ועסקים". היות וכל חודשיים לערך מופיעה שאלת מיליון הדולר באחד ממוספי הנשים/ פנאי/ חיים טובים, הגיע הזמן למחוק אותה מהמילון. הפתרונות, יצירתיים ככל שיהיו (השרי את עור פנייך בתמצית בבונג וקווי לטוב), יעילים בדיוק כמו פסטיבלי דו-קיום. ובכל זאת גם בזה וגם בזה ממשיכים. עד שלא יתחילו לשאול גם גברים כיצד הם משלבים משפחה ועסקים, אין לנו מוצא ממנה. אחרי הכל, אלה עדיין הנשים שנדרשות לשלב.

לא סתם נמצא "אין לי מושג איך היא עושה את זה" במקום יציב ברשימת רבי המכר. חייה של קיית רדי, שמתוארים באירוניה, ברגש ובעיקר בכשרון כתיבה שמשלב קלילות ועצבים, הם מודל הזדהות נשי של ממש, על אף אי- מושלמותו. הסופרת אליסון פירסון מספקת מבט רענן ושנון על חייה של אשת הקריירה, גם אם בסופו של דבר אין לנו מושג איך היא עושה את זה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully