אחד הדברים שנלווים לפיתוח אובססיית ההורדה שלי של מוזיקה מהרשת מתבטא בכך ששמות שמעולם לא שמעתי עליהם עד לפני שתי דקות מאכלסים דרך קבע את מחיצת "הלהקות הכי אהובות עלי כרגע". אם הסירקולציה הבריאה שלי עומדת על שניים עד שלושה אלבומים חדשים ביום, הרי שפעמיים בשבוע בערך אני הופך למעריץ נלהב של איזשהו קולקטיב ממישיגן, ניס או קופנהגן. אם לומר את האמת, בכל פעם שאני נתקל בהתאהבות שכזאת אני בטוח שהנה, הפעם הדיסק הזה ישרוד את הזמן לצד המערכת. ייהפך לאבן דרך משמעותית שאזכור את הדרך חזרה אליה, ולא יישכח בים של מוזיקה חדשה שנשטפת מכיוון המודם. בדרך כלל החיים חזקים יותר.
אז הנה הימור: ההתאהבות ב-Single Frame Ashtray תחזיק הרבה יותר מיומיים. השלישייה הזאת מאוסטין, טקסס, הוציאה הקיץ אי.פי חדש, שמהווה תירוץ מצוין לדבר דווקא על אלבום המופת שלהם מ-2002, Wetheads Come Running. "ווטהאדס" הוא אחד האלבומים המושלמים של השנים האחרונות, עם 37 דקות ו-20 טראקים ואינספור השפעות. הפגזת ניימדרופינג סתם תמלא שתי פסקאות ולא בטוח שתצליח לסחוף אותנו לחוף מבטחים, אז אולי נוותר על זה, ונצהיר שסינגל פריים, על עשרות העטינים שהיא יונקת מהם, עומדת בסופו של דבר במקום שניתן לזהותו כסוג של אמצע בין כמה מהתנועות המוזיקלית המגניבות של השנים והדקות האחרונות.
מצד אחד, קרוב מאוד, היא מתקשרת עם סצינות הגל החדש של הניו ווייב שמסוגן תופעות ענק כמו הוט הוט היט. מצד שני, מרחק נגיעה, היא מתצפתת על וושינגטון די.סי, עם פוגאזי ואלפי להקות האימו שהתפרשו מאמצע הניינטיז ועד לרגע זה בכל ארה"ב. בקודקוד השלישי, משקיפה מעט מרחוק, עומדת מהפיכת הדאנס-פאנק הסופר קולית, בה הראפצ'ור מהווים כרגע את הכוח המוביל והמוכר ביותר, כנראה. סינגל פריים עומדים במרכז בריכת הכדורים הזאת, ועושים מה שבא להם, שבעיקר אפשר לתמצת אותו כפאנק-פופ חייתי, בועט ונגיש.
הם שלושה חבר'ה, ושלושתם שרים, לעתים ביחד. הקלידים תופסים נפח רחב במיוחד, ומהווים חלק אורגני וחשוב בשירים ובמלודיה, אבל לאו דווקא מעפילים על חדוות הגיטרה, על סקרנות הלואו-פיי או על התשוקה להביע את שלהם בלי לוותר על המלודיה, או על הזכות לחנטרש ולהעמיס עליה מכל הבא לבלגן, כשלצד כל זה עומדים הטקסטים, נונסנסיים וחדים, שמזכירים במיוחד מהלכים של נושאי המגבעת (הליינים המפגרים והתופסניים של הקלידים עוזרים גם הם להשוואה, אבל שוב, אינספור השפעות וכאלה).
סינגל פריים גם שומרת לעצמה את הזכות לקחת מהפיכות ולגשת אליהן באופן העצמאי שלה, מרומז או בוטה. באי.פי החדש שיצא להם הקיץ, ושעונה לשם " Burn Radio Airtest", יש שמונה שירים שמרמזים על הליכה יותר בטוחה דווקא לכיוון איזור ה-Pאנק Fאנק. זה דיסק הרבה יותר קר, הרבה פחות מלודי ועם הרבה יותר תופים וביטים שנשמעים כאילו חולצו מאיזשהו מכבש. לקראת הסוף, הדיסק הזה גם מתפזר לכיוון אינסטרומנטלי ובלגניסטי משהו, מהנה ברמות מסוימות, גם אם מזכיר יותר מדי, בסופו של דבר, את הקצוות המחורפנים של להקות כמו דאוס (ותאמינו לי, כל ניימדרופ עולה לי בבריאות).
אחרי שאמליץ על השיר האהוב עליי של סינגל פריים, " The Slip", אציין כי כולי תקווה שלקראת אריך הנגן הבא יתעשתו החברים ויביאו איתם סלסלה של שירים פופיים קליטים ונושכים, ולא יתפתו לבור של כל כך הרבה אנשים-יותר-מדי-מוכשרים כמוהם, שנפלו חזק לתבואת אלבומים ניסיוניים של נויז, ביטים חשוכי מרפא ורעש סטטי. אם סינגל פריים יידעו מתי להגיד לעצמם לא, ואני מאמין שכן, הם ייהפכו חיש קל לאחת הלהקות החשובות והמשפיעות בשדה האינדי. אמחייה.
והנה עוד הימור למשהו שיחזיק, אבל הפעם כזה שמתייחס לרגע מסוים, ולא לאלבום שלם. ולא שהאלבום השני של הקונסטנטינס, "Shine A Light", הוא לא יצירה נהדרת זה פשוט ששיר הנושא ממנו הוא אחת החוויות הכי כיפיות שיצא לי לנגב בזמן האחרון. המפגש הראשוני עם הקול המיוחד הזה של הסולן בריאן ווב, חרוך וכואב ועם זאת כזה חם, מתאפסן בקלות בארגז הפעמים האלה בהן נפגשת פעם ראשונה עם להקה והבנת שהיא בשבילך.
אל הקונסטנטינס (זהירות: לא אימו), חבורה מאונטריו שמוציאה בלייבל סאב פופ האהוב, הצטרף לקראת האלבום הזה חבר חמישי עם קלידים. והקלידים האלה, אף שהם מרכזיים וחשובים ונוכחים, הם סיפור אחר לגמרי מכל להקות הפאנק החדשות שחגות בסביבה עכשיו. הם לא משמשים כמרכז, אלא דווקא כקטע משלים ומלטף ומסייע להתפרצות. והמוזיקה של הקונסטנטינס בהחלט מציבה איזשהו דימוי מעניין של ליטוף צלקות, תוך שהיא מצליחה להתחמק מהמיאוס שלו.
כי הקונסטנטינס, שמצטטים להנאתם מרוד סטיוארט, נשמעים כל כך מנוסים למרות שהם הכי צעירים. והם, שנשמעים כמו שילוב מוזר בין ברוס ספרינגסטין לפוגאזי, מארגנים חליטה כה מדויקת של רוק פצוע, וכואב, ומחוספס ואמיתי שאי אפשר לקנות היום במכולת. ובריי ווב, עם קצוות הג'ו סטראמר שלו, מגלה כשרון כתיבה כזה יוצא מן הכלל וכותב כל כך טוב ופוגע, לא מקמץ ברגש, אבל גם לא בשכל הרוקנ'רולי. כך שלא נותר אלא להשלים עם העובדה כי מדובר באחד ההרכבים המוחצים של התקופה.