ארבע כינות ערווה אנגליות

הרומן “I Capture the Castle”, אותו כתבה הסופרת הבריטית המנוחה דודי סמית' (שכתבה, בין היתר, את "101 דלמטים") ב-48', ומתרחש כעשור קודם לכן, הוא רומן לנערות חולמניות ורומנטיקניות. הוא מסופר בגוף ראשון מפיה של קסנדרה בת ה-17, ובאופן כללי נראה שסוג הנערות שקוראות את "נשים קטנות" או את "יומנה של אנה פראנק" בלילה מתחת לשמיכה ייהנו מאוד מהספר הזה. ועתה – גם מהסרט, שמלווה כולו בוויס-אובר של אותה קסנדרה.

"אחוזת אהבה" מספר את סיפורה של משפחה בוהמיינית המתגוררת בבידוד כמעט מוחלט בטירה ישנה באזור כפרי ופסטורלי איפהשהו באנגליה. אנחנו פוגשים את המשפחה הזאת באמצע שנות השלושים של המאה שעברה, אחרי כמה שנים טובות באותה טירה, שמבפנים לא נראית במצב יותר טוב מדירת הטראנסעווים הממוצעת בפלורנטין. הקירות מתפוררים, הגג דולף, חשמל אין ואפילו אוכל כבר כמעט ואין, כי מעיין התמלוגים מהספר היחיד שפרסם אב המשפחה יבש. הספר ההוא, שפורסם כבר לפני 12 שנה, אמנם נחשב ליצירה מוערכת ופורצת דרך, אבל האבא, שנהיה פסיכי יותר מיום ליום, לא כתב מילה מאז. ונישואיו השניים לאמנית צעירה עם שיער ארוך בצורה יוצא דופן, שנוהגת להתפשט בציבור סתם כך, גם לא מביאים לו יותר מדי השראה.

עם המצב הזה צריכות להתמודד שתי הבנות: רוז היפהפייה (שלקח לי עשרים דקות כדי להבין סופית שזאת לא מעיין קרת), שמוכנה לעשות הכל כדי להימלט מהטירה המצחינה הזאת, לחיות חיים נורמליים ולעשות קצת שופינג בקסטרו; וקסנדרה השקולה, הרגישה והאינטליגנטית. מלבדם יש גם אח קטן ומעצבן שנראה כמו הארי פוטר ומעין נער כלבויניק שעובד אצל המשפחה וכל שתי דקות מזכירים לנו שבזוויות מסוימות הוא נראה כמו אל יווני. האמת שגם מהזוויות האחרות הוא נראה לא רע, אבל הוא אף פעם לא עושה או אומר שום דבר מעניין, כך שזה לא עוזר לנו. לא לנו ולא לבנות המסכנות.

השגרה בטירת הבאסה נשברת כשבעל האחוזה נפטר ולכפר מגיעים יורשיו – שני אחים אמריקאים צעירים, שאת אחד מהם אתם זוכרים בתור הילד אליוט מ"אי.טי" ואילו את השני אתם מכירים בתור ריילי, החבר של באפי. רוז, שרואה בנישואים עם יורש אמריקאי עשיר את כרטיס המילוט שלה מתחילה בחיזורים נואשים אחר האח הבכור. היות ושתי הבנות גדלו בסביבה לא ממש נורמלית, בניתוק מוחלט מכל סביבה חברתית וללא שום הכוונה לגבי הנורמות הנהוגות בעת חיזור, היא עושה את זה בצורה די מביכה. אך אין מה לדאוג – היא מספיק יפה בשביל לגרום לכל אחד להתאהב בה.

מפה פחות או יותר הופכת הדרמה התקופתית היחסית חביבה (נופים יפים, בגדים יפים, הציצים היפים של טרה פיצג'רלד וכו') לטלנובלה מלודרמטית מייגעת ובלתי נגמרת, בה קסנדרה אומרת את המילה "אהבה" או איזושהי הטיה שלה עשרים אלף פעם בדקה. קיים סיכוי לא רע שהנערות החולמניות שאוהבות ספרים מסוג זה ימצאו את מבוקשן גם בסרט. עבור כל השאר הסרט נעשה מעיק מדקה לדקה, כאשר הנחמה היחידה נמצאת בידו של השחקן המצוין ביל ניי, שמשחק את האב המשיגנע. מצד שני, בשביל מה צריך לראות אותו מתבזבז על דיאלוגים בכייניים עם בתו הצעירה, אם אפשר לתפוס אותו במיטבו ב"סטיל קרייזי" (בספריות הוידיאו הקרובות למקום מגוריכם)?