רגל קרושה

הדבר הראשון ששמתי אליו לב כשהסתכלתי על הכרזה ל"אנשי המזימות", הסרט החדש עם ניקולס קייג', היתה המשקפיים האדומים שהוא חובש שם. לקח לי רק כמה שניות להיזכר שקווין ספייסי לבש את אותו זוג משקפיים ספק-קלאבריים על הכרזה של "קיי-פקס". נו, הסרט ההוא. קשה היה לי שלא להבחין שמדובר באותו גרפיקאי/מעצב, שנוטל לעצמו כנראה את הזכות לקמבן לגיבורים ראשיים פרטי לבוש כה אופנתיים. ובעוד שבזמן הצפייה ב"קיי-פקס" הייתי עסוק אובססיבית בלמצוא את הרגע בו מונצחים המשקפיים המגנישות (רגע שלא הגיע, כמובן), הרי שב"אנשי המזימות" כבר הייתי משוחרר מהציפייה. אבל זה מאוד הזכיר לי את "קיי-פקס".

אני שונא לראות קדימונים לסרטים, אם כי אין ספק שלפעמים מדובר בפעולה מצילת נפשות. ישנן לא מעט דוגמאות, והחזקה באחרונות שבהן מתמצאת בטריילר של "שיקגו", שסיפר את כל סיפור הסרט מהתחלה ועד הסוף (לא כולל הרבע שעה האחרונה), וחסך לי עוגמת נפש מיותרת בבית הקולנוע. מצד שני, הרבה פעמים קדימונים שכאלה סתם עושים סלט בורשט. מצפייה בטריילר של "אנשי המזימות" ניתן היה להבין כי מדובר ב"אדפטיישן" עם ויץ של סרט עוקץ לכל המשפחה.

וזה לא ככה. בטריילר התמקדו פשוט בגמגומים האישיותיים של קייג' על ספת הפסיכולוג, שנועדו להבהיר משהו מסוים מאוד על הדמות שלו ב"אנשי המזימות", אבל מזכירים להפליא – אין מה לעשות – את המשחק שלו ב"אדפטיישן", על אחת וכמה כמה כשמתסכלים עליהם מחוץ לקונטקסט. מעבר לזה, אין שום קשר בין הסרטים.

"אנשי המזימות" הוא סתם סרט על אדם העוסק בתחבולות למחייתו, כששני אלמנטים סיפוריים מוזרקים למשוואה הפשוטה הזו. הראשון, הצפוי, השחוק והמבהיל, הוא כניסתה של בתו הטינייג'רית לחייו. השני, היותר מעניין כביכול, מתמצה באישיותו הבעייתית: מחוץ לשעות עבודת הפשע שלו אמן המזימות קייג' הוא חדל אישים גמגמן, עם אובססיה לניקיון וסדר, שחי על תרופות שבלעדיהן הוא אינו מסוגל לתפקד. אדם עם בעיה פסיכולוגית.

רידלי סקוט ביים את הסרט הזה. לא הייתי אומר שהוא קטן למידותיו, אבל אין ספק שמדובר בסרט קטן יחסית אליו, עם רזומה ה"בלייד ראנר" הבלתי נשכח שלו, ונטייתו בשנים האחרונות לייצר שואות אקולוגיות רחבות יריעה כגון "גלדיאטור", או "בלק הוק דאון" (אף מילה על "ג'יי איי ג'יין"). נדמה שהוא הפך לאחד הבמאים הכי דוגמטיים והכי חסרי הבעה בהוליווד. גדול או קטן, סקוט מספק באותה מידה את הסחורה המשומשת שלו.

"קייפקס", שהיה סרט עבש למדי לטעמי (ביים איאן סופטלי), הצליח להעביר משאלה קולנועית בסיסית מאוד. לאורך כל אורכו הוא לווה בשאלות כאילו-אותנטיות של הצופה: האם קווין ספייסי חיזר? ואם הוא לא, מה גורם לו להתנהג כך? מה דפק אותו? בסוף הסרט, כמובן, מסופקת תשובה קלה לעיכול לכל העניינים האלה, שמסבירה איך ומה הביא לשיבוש אישיותו של הגיבור. הכל תגובות לטראומות פסיכלוגיות, אתם יודעים. "אנשי המזימות", מצדו, כושל בהולכה הבסיסית הזו של הצופים אל הבאר הפסיכו-שטיקית. הבעיה: התשובות פשוט מגיעות מהר מדי. עשרים דקות בתוך הסרט, ואין צופים באולם שלא הבינו שההתנהגות הפסיכולוגית הבעייתית והמשעשעת כביכול של ניקולס קייג' טמונה בחסך כלשהו שיש לו – חסך שאת המזור לו יכולה לספק, איך לא, בתו הקטנה. משם והלאה הכל פיתולים עלילתיים לא עקרוניים, שמטרתם להביא ליציאתו של קייג' ממעגל הפשע, ולהצבתו חזרה בעולם המוסרני. סליחה הוא יקבל, באבי אביו, וגם עונש מסוים – אבל בעיקרון זו לא אשמתו שהוא גנב מחפים מפשע. היתה לו פשוט בעיה פסיכולוגית וחרא של תסריט.

אין כמעט קולנוע בסרט הזה. לאורך השעה וחצי, או כמה שארך העניין, מצאתי את עצמי תר לשווא אחר איזשהו פיסת צילום מעניינת, משהו, אבל אין. אז יש צידוק קולנועי לכך שכל הויז'ואל סגור וקרוב – הדמות של קייג' מפחדת ממקומות פתוחים ומוארים – אך אין צידוק קולנועי ליצור שעמום אסתטי כה ניכר. בטח לא כשמדובר בסקוט, שאם אין אני לו אז מי לו, ובטח שלא כשאין סיפור שיסמם קצת את החוש השיפוטי הרלוונטי. "אנשי המזימות", בסופו של דבר, הוא קומבינה יד שלישית שלא מזיזה לי את הפליקס, ולא תזיז לך את הגבריאלי.