צנים

אני שייכת לדור חסר רגשות שאוהב לדבר הרבה בפלאפון, כי הוא לא חווה טרואמה רצינית, אפילו לא את הטראומה של מלחמת יום כיפור. ולכן אני מפחדת רצח שיום אחד גדי טאוב יטריד אותי ברחוב, ויכתוב עלי אחר כך כתבה. כדי להקדים תרופה למכה הסתגרתי בחדר עם כל הספיישלים ליום כיפור הממשמש ובא, לחוות טראומה ויהי מה. אם תרצו, זהו המרד השפוף שלי.

אבל עם "שתיקת הצופרים" (שהופק במיוחד לרגל 30 שנה למלחמת יום כיפור) זה לא היה פשוט: לא נשמעת בו אף יריה ולא נשפכת אף טיפת דם, זו לא דרמה של שכול, טראומה והלם הקרב. הסרט, שביים אורי ענבר על פי תסריט של מוטי לרנר, מתרחש בחלונות הגבוהים - באגף המודיעין ובדרג המדיני - בימים שלפני פרוץ המלחמה. את הבסיס העובדתי מספק ספרו של ד"ר אורי בר-יוסף, "הצופה שנרדם", והוא נפתח בפגישה המפורסמת בין גולדה מאיר לחוסיין, שבמהלכה מספר המלך לראש הממשלה במפורש שמצריים וסוריה מתכוונות להתקיף את ישראל. כך ממשיכה העלילה עם עוד ועוד רמזים עבים על סכנת המלחמה שבפתח, רמזים שצריך להיות עיוור לפחות בשתי העיניים כדי לא לראות אותם. אבל מקבלי ההחלטות ובעיקר אנשי המודיעין ממשיכים לחשוב שהסבירות למלחמה נמוכה. רק אחד, ויקטור (מגולם על ידי יורם חטב, מבוסס על דמות אמיתית), קצין מודיעין אינדיווידואליסט שהולך לא תקני, קורא נכון את המפה ומתריע שוב ושוב מפני הסכנה הצפויה. כמובן שאין מי שיקשיב לו. רק ברגע האחרון של הסרט, כשנשמעת האזעקה שמודיעה על תחילת המלחמה, אפשר לחוש איזה רגש הצטמררות לא פלאפונית - לא צריך לראות דם על המסך כדי להיזכר שוב במה שקרה אחר כך.

יש פה גם כמה דברים יחסית משעשעים, אבל לא בטוח שזה לגמרי מכוון- בכירי הדרג המדיני נראים בסרט הזה כמו קריקטורות של עצמם: רות גלר בתפקיד גולדה מאיר, עם השמלות המשונות שלה, נראית קצת כמו סבתא אוטומטית, אהבל'ה, חסרת אופי וחסרת אונים, שאת הידיעות על מה שנעשה במדינה שלה היא קוראת בעיתון; אסי דיין בתפקיד אביו נראה קצת כמו משה דיין לפורים - עם רטייה בחמש שקל, קרחת קפיצית שמודבקת בצורה מגוחכת על השיער, כמה קילוגרמים מיותרים ודיבור של אסי דיין. אבל מלבד המוזרויות האלה זה סרט טלויזיה פשוט להחריד: המון ירוק זית על מסך אחד בבת אחת - כמו בימים הישנים והעליזים של הקולנוע הישראלי, העלילה נעה סביב ציר ה"נון קונפורמיסט שנלחם במערכת הקשוחה", צילום סטנדרטי, עלילה חד ממדית ובעיקר כמות בלתי מבוטלת של דיבורים, עד שלפעמים נדמה שזה יותר טקסט מתנועע מאשר סרט. כנראה שזה באמת מה שזה - טקסט היסטורי ותו לו, קצת דידקטי ודי יבשושי, זה כל כוחו, והוא כנראה לא עשוי לעורר עניין במי שמתגורר מעבר לגבולות המזרח התיכון.

"שתיקת הצופרים" נותן קוים לדמותה של היהירות הישראלית של אחרי 67, וכשרואים את זה מדהים לחשוב איך לא למדנו את הלקח בכלל, ואיך אותה יהירות גנרלית שהביאה פעם לנונשלנטיות מוגזמת שהרגה אנשים מביאה היום לפרנויה מופרזת, שגם היא הורגת אנשים.