בעיצומו של חודש אלול, בין הכרעת הדין במשפט הציבורי שלו לנסיעה לאומן בחברת דודו טופז, נתפנה אריה דרעי לשיחת נפש עם אורי זוהר. על פי עדותו של דרעי, למרות שזוהר חבר ותיק שלו, הוא מעולם הוא לא הצליח לשוחח איתו שיחה אישית. אבל הפעם תהיה השיחה כולה מתועדת במצלמות של ערוץ 10; ואם התיעוד הטלוויזיוני לא יפתח את ליבו של רעו הסרבן, אז כנראה שאורי זוהר כבר באמת שייך לעולם אחר.
לא נכביר במילים. אורי זוהר לא היה נמצא מתאים לככב בתוכנית ריאליטי TV. הוא מרואיין צפוי, שבלוני, גדוש בשטיקים שרובם נשלפים כאן לא לראשונה. אולי כי הוא כל כך רגיל למצלמה, נוכחותה לא גרמה לו לספר לדרעי שום דבר שהוא לא ידע קודם, וגם שום דבר שאנחנו לא ידענו. הסיפורים על התקופה ההיא, הפריצות, העבירות, רמיזות על עשן לבן. ואז החזרה בתשובה, בהתחלה לאט, כמעט בכפייה, ובהדרגה בהתלהבות, ואחרי שטעם טעם לימוד תורה עזב את העולם הקודם והתמסר לכך כל כולו. ומאז הוא האיש הכי מאושר בעולם.
אורי זוהר מגלם את דמות המחזיר בתשובה הקלאסי, זה שאמהות חילוניות מזהירות את הילדים שלהם מפניו. הוא לא מציג שום דילמה, שום קושי שנלווה לחיי התורה והמצוות. הכל דבש ונופת צופים. הדת שהוא משקף היא לא דת של חיי נפש ורוח עמוקים, שבהכרח כרוכים בעליות ובירידות, בנפילות ובהתלבטויות. פעם היה רע ועכשיו טוב; על המסר הזה זוהר חוזר לאורך כל הראיון, ואפילו לא ממש טורח לשנות ניסוחים. עם הצגת הדברים של זוהר אפשר לחוש שלא בנוח גם מהבחינה הדתית, כמי שאינו מקיים את "דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו". אבל כשמדובר בראיון טלוויזיוני, זו פשוט סחורה תקשורתית משעממת וחדגונית. ובמקרה הזה גם משומשת.
קשה כמובן להפיל את כל האחריות על המרואיין. אריה דרעי לא התגלה כאן כגירסה הדתית של אילנה דיין. אבל להבדיל מאורי זוהר, דרעי הוא אישיות מרתקת. הכריזמה שלו חותכת דרך המצלמות והמסך היישר אל הצופים. המילים החבוטות ביותר שלו נשמעות אמינות ורעננות יותר מכל הוידויים של החוטא-לשעבר. ולכן, למרות שבמשימתו לנפק ראיון מעניין עם אורי זוהר הוא נכשל כשלון חרוץ, דרעי בכל זאת מצליח ליצור כמה רגעים טלוויזיוניים מרתקים. זה קורה כשלרגע הוא מרשה לזוהר לשאול אותו שאלה, וזוהר שואל על הכלא.
באותו הרגע ברור שהאיש עם הסיפור המעניין זה דרעי. בפעם הראשונה בטלוויזיה חילונית (קשה לי להאמין שלראשונה בכלל, מאזיני ערוצי הקודש בוודאי שמעו זאת כבר), דרעי מספר על חוויותיו האישיות מבית האסורים. החלק החזק ביותר הוא תיאור הרגע שבו ירד מהבמה שהוקמה מול הכלא, חצה את הכביש והפך לאסיר מן המניין. הרגע הזה הוא שבר עבור כל אדם, בוודאי לאדם שהגיע מהמקום שדרעי בא ממנו. כשהוא תיאר זאת, ואחר כך סיפר שרק בכלא הוא השתחרר מהרבה כבלים שבכלל לא היה מודע להם, נוצרה דרמה. קרה משהו אמיתי.
הרקורד הציבורי של דרעי לא מבהיק, ולכן א-פריורי צריך לחשוד במופעים התקשורתיים שלו. אבל בעיניי הכשרון של דרעי לדבר עם הציבור בכנות דרך התקשורת הוא הרבה יותר גדול מאשר זה של רוב אישי הציבור האחרים בארץ, גם כאלה שהמשטרה לא התאמצה להכתים להם את הרקורד. הכשרון הזה עבד גם כאן, ברגעים הבודדים שדרעי הפסיק לראיין ודיבר על עצמו. אלמלא הוא היה מחונן בו, היינו נשארים רק עם אורי זוהר. במשך שנים רבות היתה השמחה על פנייתו של זוהר לעולם התורה הדדית, בבחינת זה נהנה ואלו אינם חסרים. לאחרונה, מששב בגלגולו החדש אל הספירה הציבורית, אין מנוס מלקבוע שהשמחה נותרה נחלתו שלו בלבד.
באופן עקרוני, הפורמט של "תראו מי מדבר" יכול היה ליצור שיחות מעניינות ולא שגרתיות, דווקא מכיוון שאיש מהדוברים אינו מראיין מקצועי. תארו לעצמכם, למשל, שיחה בין אריה דרעי לסמי שלום שטרית. אבל השיחה בין דרעי לאורי זוהר היתה רחוקה מלממש את הפוטנציאל של התוכנית. תרשו לי לנחש כאן שגם מהשיחה של השבוע הבא, בין בנימין בן אליעזר לג'יבריל רג'וב, לא נצא חכמים משהיינו לפניה.
תפוח בחמיצה
2.10.2003 / 12:24