רק שרון יביא שלום

לקראת חגיגות ה-30 למלחמת יום כיפור יצאו אישים פוליטיים רבים בהצהרות המשוות את המלחמה ההיא "למלחמה הנוכחית", של ישראל נגד הפלסטינים. הקשר של הטיעון הזה למציאות די קלוש – במלחמת יום כיפור, כזכור, נלחמה ישראל נגד מדינות בעלות צבאות אדירים, ולא נגד עם כבוש. אבל באווירה הפוליטית הישראלית, שבה אפשר להמציא את ההיסטוריה והמציאות הפוליטית מהיום למחר - אם ביבי יכול היה להיאבק על מועמדות הליכוד עם הסיסמה "ביבי ייתן לנו בטחון, הוא כבר עשה זאת...", אז הכל כבר אפשרי - אמירות כאלו עוברות כמעט בלי שנשים לב. צפוי ולא מפתיע.

מה שעשוי היה להיראות מוזר קצת יותר, היא העובדה שאמירות כגון אלה, על כל המשתמע מהן – ישראל צריכה ויכולה לנצח כמו אז, זאת מלחמת קיום, הערבים הרעים שוב מנסים להשמיד אותנו, וכן הלאה – לא הושמעו רק על ידי של פוליטיקאים, שהאינטרס התעמולתי שלהם ברור, אלא גם מכיוונם של אנשי צבא בכירים. אמנם ישראל התרגלה כבר די מזמן לכך שהמערכת הצבאית מתערבת בפוליטיקה, אבל זה שהתרגלנו לא הופך את המצב לטוב, או לנורמלי.

ברוב העולם, הערה של איש צבא בנושא פוליטי מהווה חריגה בוטה מחוקי המשחק – הצבא אמור להיות גוף מיישם מדיניות, לא גוף קובע מדיניות. אבל במדינה שבה הדרך מפיקוד צבאי למנהיגות אזרחית היא ברורה מאליה, הערות פוליטיות של גורמים צבאיים הן כמעט מתבקשות. חוץ מזה, יש למפקדים צידוק מסוים להשמעת קולם בנושאים פוליטיים – המערכת המדינית מתחמקת כמעט במודע מלתת הנחיות ברורות לצבא באשר ליעדיו בשטחים, ובכך מאלצת את מפקדיו להחליט החלטות בעלות השלכות פוליטיות ברורות.

מול חריגות אלו של הצבא מהדיון הפוליטי הנורמלי, כמו גם מול אי סדרים צבאיים אחרים, מפנה עפר שלח את חציו בספר "המגש והכסף: מדוע דרושה מהפכה בצה"ל" (הוצאת כנרת וזמורה ביתן). שלח מנסה לבחון בספרו מדוע מטושטשים כל כך הגבולות שבין הצבאי לפוליטי, כמו גם מדוע מתקיימים אי סדרים אחרים, כמו עיקוב בהפיכתו של צה"ל לצבא אולטרא (או פוסט) מודרני. התשובה שהוא מציג היא פשוטה – תפישת צה"ל כ"צבא העם".

כך, למשל, במדינה בעלת צבא מקצועי, המרחק בין תפקיד רמטכ"ל לזה של "שר בטחון" הוא אדיר. מדובר בתפישה שונה לחלוטין של המציאות, האחת צבאית מבצעית, השנייה מדינית. אבל בישראל הצבא אינו גוף של העם, כמו המשטרה, הוא הוא העם. ואם הוא העם, ברור גם שלא תיתכן הפרדה בינו לבין האזרחי, בין הצבאי לפוליטי. אבל לתפישה כזאת, אומר שלח, יש תוצאות הרות אסון – טשטוש מוחלט בין נקודת הראות הצבאית למדינית, שמתבטא בתפישה מדינית ביטחונית השואבת את מקורותיה יותר מתורות לחימה צה"ליות ופחות מניתוח דיפלומטי מדיני של האזור.

שלח טוען כי העיוות המדיני והביטחוני הנוצר בשל התפישה העצמית של ישראל כ"אומה במדים", ניתן לפתרון פשוט יחסית – הפיכת צה"ל לצבא מקצועי. במצב כזה, החוטים המקשרים בין האליטה הפוליטית לצבאית ינותקו בהדרגה, המערכת המדינית תאלץ לקחת אחריות רבה יותר על המתרחש בשטחים, ההוצאות יקטנו, והרפורמה הנחוצה לשדרוגו של צה"ל תתבצע טוב יותר. הקריאה בספר לא תמיד משכנעת לחלוטין – אפשר, למשל, להעלות כמה שאלות בנוגע לטענה האופטימית שהפיכת צה"ל לצבא מקצועי תקרב את הפתרון המדיני עם הפלסטינים - אבל הוא מצליח לשכנע ביתרונות הרבים והחשובים שבהפיכת צה"ל מצבא עם לצבא מקצועי, ואת ישראל מעם של צבא, לעם עם צבא. מול המיליטריזם המשתולל, ספר כזה הוא לא עניין של מה בכך. את הטענות שמעלה שלח אפשר אמנם לטאטא הצידה, וקרוב לוודאי שכך יקרה, אבל ההתמודדות אתן תהיה כנראה לאבן דרך חשובה במסע להפיכת ישראל למדינה נורמלית.