רק שרון יביא אטום

30 שנה. חתיכת זמן, אפילו במושגים של ההיסטוריה בפאסט-פורוורד שהפכה לתולדות מדינת היהודים בעת החדשה והמתכלה. 30 ימי כיפור לאחור, פלוס ארבעה ימים, מלמדות כותרות העיתונים של השבוע האחרון, ומשה דיין נכנס, רטייה והכל, אל ישיבת הקבינט כשבפיו ההמלצה הבלתי חוזרת: להשתמש בנשק הסופי.

אבל למה לנו להתגולל על עבר אלטרנטיבי ועל עתיד אפשרי, כשיש לנו מן המוכן את ההווה? אז זהו, שאלמלא רב אלוף בקבע, משה יעלון, לא היה מרים את חוטמו מתוך חדר המבצעים ויורה "נכריע את הפלסטינים כמו שניצחנו במלחמת יום הכיפורים" אפשר שהיינו מניחים לעניין לנפשו ומסתפקים בקביעה כי קרנבל הממרוביליה שנפתח לפני כחודשיים לציון אותה מלחמה איומה הוא משיכה ישראלית נוספת בשרוולו של העבר כדי להזכיר לו מי הוא ומה היה פעם באמת.

אבל לא. הכפייתיות התקשורתית - המסתייעת ברוח גבית ציבורית - לשוב ולבחוש, לחפור ולנבור בפצע המדמם, המסרב להגליד, של הגרועה במלחמות ישראל, נדמית יותר מכל כהתכתבות מלאת התכוונות עם ההווה, ומפחיד מזה: עם העתיד.

ישראל, מדינה שמפלרטטת עם רעיון הכחדתה מיום היוולדה, כמעט והגשימה את פנטזיית השמד העצמי שלה במלחמה ההיא. עיסוק הלולאה הנעה סביב עצמה עד לאין סוף במחדל יום הכיפורים, יותר מאשר מעיד על סקרנות היסטורית בלתי נדלית ועל תאווה בלתי פוסקת ללמוד מן העבר ולהקיש אל עתיד טוב יותר, מלמד על רצונה של ישראל להתמזמז עם חרדותיה, לנוע סחור-סחור סביב השאיפה שלה להמיט על עצמה את סופה ואחת ולתמיד: לגעת בו. העבר הישראלי החוזר אלינו כעת במוספי שיחזור מהודרים, הוא השתקפות נוראה של העתיד, לא של עצמו.

שכן העתיד, נדמה, טומן בחובו קטסטרופה אחת גדולה, סופית, ממנה אפילו ה"יהיה בסדר" הישראלי לא יצליח להיחלץ. ואין כמו מלחמת יום הכיפורים כדי להזכיר לנו כי פעם, אי אז בעבר, כמעט והצלחנו, כמעט ומימשנו את תשוקתנו – שהיא גם הנוראה שבחרדותינו, להפסיד במלחמה, אבל באמת. וכך שאנו נושאים אליה עינינו, בנוסטלגיה ממש, ובוחשים ושבים ולשים את בצק הפאשלה ההיא, כדי להזכיר לעצמנו כי הדבר אפשרי: כי עם מעט ריכוז והתכוונות נצליח לקלוע עצמנו לסיטואציה שהמוצא היחיד ממנה יהיה נשק השמדה המוני.

ועל פניו, ההיגיון הישר אומר: אוי לה למדינה שתידחק לפינה זאת. אולם ישראל אינה ככל המדינות, שכן היא מכשירה את עצמה, למעשה מזדככת – כמו לקראת התגלות אלוהית – אל הרגע הזה, הרגע בו תיאלץ לומר "כלו כל הקיצין". אין ברירה, צריך ללחוץ על כל הכפתורים האדומים. מלחמת יום הכיפורים – אינתיפאדת אל אקצה: דרך שתי נקודות עובר קו ישר אחד באפס זמן.

מלחמת יום הכיפורים דחקה אותנו אל פי התהום. ההווה הנוכחי דוחק אותנו אל שפת הגיהינום. הקו הישיר שמותחים קברניטי המדינה בין העת ההיא לזו הנוכחית מלמדת כי אז כעתה, הם רואים בהווה פרק נוסף בסאגת המאבקים הקיומיים הבלתי נדלים על "גורלה" של ישראל. הדימוי שהיה חביב על רבותינו עם פרוץ האינתיפאדה הנוכחית היה של מלחמת השחרור טייק 2. אולם ככל שנוקפים החודשים בסכסוך המייאש הזה נדמה כי המלחמה אליה אנו משתוקקים לשוב ולהידמות היא דווקא מלחמת יום הכיפורים. ההתכתבות האובססיבית החדשה איתה היא בעצם ניסיון להעתיק אל ההווה את תחושת "עם הגב אל הקיר", כדי שנוכל היום – מפלטפורמה רגשית זאת – לפעול אחרת. לפעול נכון.

ישראל מחפשת את הצידוק המוסרי, ההיסטורי, לצאת מדעתה. העתקת התחושה הקלסטרופובית, החנק הלאומי, מהמלחמה ההיא אל העת הזו, תקל על ישראל לקבל החלטה אחת סופית ואחרונה: להשמיד את אויבנו, להכחיד גם את עצמנו. הזדמנות כמו זאת שנקרתה בדרכנו ב–73, לא חוזרת לעתים קרובות. למעשה, אחת ל – 30 שנה. בדיוק. ממשה (דיין) ועד משה (יעלון) לא קם בישראל אדם כמשה, אשר יישיר מבטו אל פני האומה ויאמר באומץ לב של לוחם שראה כבר הכל, "גבירותיי ורבותיי, קבלו אותו: המבול". הצעה לכותרת ראשית ליום המחרת : "מדינת ישראל - היה חלום, אך גם הוא עבר".