רצועת השידור הקבועה של הערוץ הראשון במוצאי שבת ב-22:30 עוסקת במורשת. תוכניות המורשת מאכלסות בדרך כלל פאנל של מרואיינים הנראים סובלים מעצירות מתמשכת, לפחות על פי הצורה בהם יושבים בכורסאות באולפן. נושאי השיחה הם בדרך אלה המעסיקים את הציונות הדתית לזרמיה. בין הראיונות ישנה גם אתנחתא מוזיקלית קלה, אותה מאיישים זמרי זמירות חסידים או צמד רעים המיתולוגי או אוף שימחעס החלקלקים. מדי פעם גם ניתנת במה לרוקיסטים שחזרו בתשובה, מהמודל הרוחני של גו'ני שועלי הנוגה ואבירן השובב. עוד אציין שלאחרונה צפיתי בכמה תוכניות בהן התנהלו דיונים מרתקים, אותם הנחו לחלופין העיתונאית והפובליציסטית שרה בלאו והכתב החרוץ של הערוץ הראשון ניצן חן .בלאו וחן העלו נושאים ודילמות חדשות שמטרידות את הציבור המסורתי דתי ואף הרחיקו לכת בכך שדנו בנושאים שנוגעים לזרם החרדי, שכמעט ואינם זוכים לייצוג בערוץ הממלכתי. אולי בשל משבי הרוח הרעננים והמיני מהפכונת שיצרו בלאו וחן היו לי ציפיות יתר מהסרט "ברית מילה", אותו הפיקה מחלקת המורשת של הרשות, במיוחד עבור רצועת השידור המתלהטת.
אני מתנגד לטקס האכזרי שבו חותכים את איבר המין של תינוק חסר ישע בהגיעו לגיל שמונה ימים. לפני כמה שנים ביימתי סרט שטען כי ברית המילה פוגעת בהנאה המינית של הגבר. כמובן שלא ציפיתי כי "ברית מילה", ששמו כשם סרטי, יצדד בדעתי, להיפך, רציתי מאבק, רציתי תשובות. קיוויתי כי בסרט ינסו להתמודד עם התופעה של אותם הורים שלא מלים את ילדיהם ועם העמותה שהגישה עתירה לבג"צ ובה דרשה כי יוטל פיקוח רפואי על מוהלים. רציתי תשובה למאמרו של.דוקטור חנוך בן ימי, שפורסם במוסף "הארץ", שכלל נימוקים מפורטים לטענה שברית המילה מזיקה ופוגעת באיבר המין הזכרי. או לפחות התייחסות קלה לטענות ההולכות ומצטברות נגד האקט, שכבר עוררו פולמוס באתר זה.
אלא ש"ברית מילה" מתעלם מכל אלה. זהו סרט תדמית לקבוצת מוהלים חב"דניקים הקרויה "ברית יוסף ויצחק", ששמה לעצמה כמטרה לימול חינם את כל היהודים בעולם שאין באפשרותם לשלם עבור הטקס. הסרט מתחיל במפגש מרגש של אחד המוהלים (שמו לא מוזכר) עם קורבנו, זקן סנילי בן שמונים, שהחליט לעבור ברית. הקריין מסביר כי ההורים של הזקן לא רצו לבצע בו את הברית ביום שנולד באירופה הרחוקה. אבל גיבור הסרט מאוד חשק בחיתוך היהודי, מפני שלדעתו הדבר יעניק לו שלמות. בצר לו, פנה לרופא קופת החולים, שבישר כי אין תקציב בקופה שיאפשר לבצע את הניתוח. כעבור כמה שנים הפנתה אותו עובדת סוציאלית שחזרה בתשובה לברית יוסף יצחק.
בשלב זה של הסרט אנו מתוודעים לדמות חדשה: מבוגר ממוצא רוסי, שחושק גם הוא בחיתוך. הרב ירון עמית, שעומד בראש מפעל החיתוכים, מסביר כי ישנם מיליונים של יהודים ברחבי העולם, בעיקר בברית המועצות לשעבר, שעדין לא נימולו. כדי לתת לעסק ביטוי קונקרטי, משולב קטע ארוך של מפגן חיתוכים, מעין "פספורט" של הפינס היהודי באשר הוא. מטס של בריתות שצולמו בכל העולם במצלמת וידיאו ביתית. איפה הם לא חתכו החבר'ה האלה? את כל העולם הם ראו בזכות המצווה הזו. בהודו הם ישבו עם תרמילאים, אפילו לאי לגומרה שבאיים הקנריים הם הגיעו לערוך ברית לבנם של זוג ישראלים, או כפי שניסח זאת המוהל שמופיע בוידיאו הביתי, "נראה לי שזכיתי לערוך את הברית הראשונה שהתקיימה פה אי פעם". אולי נשבר כאן שיא גינס חדש. הם גם חתכו באוזבקיסטאן, לכיתה שלמה שמנתה כ-30 ילדים, בבת אחת.
לאורך כל הסרט מתעוררת התחושה הלא נוחה המלווה על פי רוב סרטי תדמית: אין ביקורת, אין קונפליקט, ובסופו של דבר גם אין עניין. הסרט מקבל את ברית המילה כדבר מובן מאליו, ולא מבאר מדוע אנו כיהודים מצווים לימול את בנינו. ללא הנדבך החשוב הזה הופכת היצירה למעין סרט סנאף יהודי.
ותצא הפרשדונה
5.10.2003 / 14:30