רשות הדיבור לאסיר מספר אישי 7305627

לכל אחד יש שלדים בארון. אפילו לסרבנים, אפילו לי. הנה כמה: אבא שלי קצין. אבא שלי, כשהיה בגילי, חיפש מלחמות. ככה זה עצי תפוח, לפעמים התפוח מגיע כל כך רחוק מהם שהם מתייאשים ופונים לקופירייטינג של פתגמים. בכל אופן, לכבוד יום כיפור ביקשתי מאבא שלי שיספר לי על יום כיפור ההוא, שלפני שלושים שנה, ועל השבועות שבאו בעקבותיו.

"לשרת שירות משמעותי בצבא. להיות קרבי, להיות לוחם, להיות קצין, ואם צריך אז להקריב את החיים. למה חיפשתי את המלחמה? כי זה היה החינוך שקיבלתי, שקיבלנו, בקיבוץ. אחד עשר בני משק מהקיבוץ שלי נהרגו במלחמת יום כיפור, לא מעטים מהם היו מתנדבים כמוני.
כשסיימתי את השירות הסדיר הציעו לי להיות קצין ביטחון שדה, והסכמתי. חשבתי שזה מין אפס אפס שבע כזה. שלחו אותי לקורס ובדיוק כשסיימתי אותו פרצה מלחמת יום כיפור, כך שעוד לא הייתי משובץ לשום יחידה.

"החלטתי להתנדב למלחמה, אבל כבר הבנתי שביטחון שדה זה לא ממש מרגלים וגם לא לוחמים. ביטחון שדה זה אלו שתופסים שטינקרים כמוך, שמערערים את המוראל בצבא, ואני חיפשתי יותר אקשן, עם כל הכבוד. אחרי מאבק נחוש ומתוחכם בביורוקרטיה הצבאית מצאתי את עצמי מחויל, מצויד בנשק ובמדים, נודד בחולות ליד רפידים שבסיני בחיפוש אחרי יחידה להצטרף אליה. זה לא הייתי רק אני - היו שם בלי סוף מתנדבים כמוני שהסתובבו שם וחיפשו יחידה להצטרף אליה, אפילו אנשים שהגיעו מחוץ לארץ במיוחד.

"כל המישור המדברי ליד רפידים היה מלא יחידות מילואים בהתארגנות, ופשוט הלכתי שם וחיפשתי קצין מספיק בכיר שיגיד: 'אוקיי, תצטרף אליי'. כיוונו אותי לאוהל בו ישב אלוף משנה בירו. ישבתי וחיכיתי לו, ורק בסביבות שתיים בלילה הוא התפנה לדבר איתי. אמרתי לו שאני רוצה להצטרף אליו. השליש שלו התנגד, אבל בירו אמר את המשפט הבלתי נשכח 'יהודים רוצים להילחם, יהודים ילחמו', וצירף אותי לאחד הגדודים שלו.

"הגדוד התמקם במעבר המיתלה, ואיבטח את מפקדת האוגדה. היינו שם כמה ימים, ספגנו קצת הפגזות, אבל שום דבר רציני. כשקרב הצליחה התחיל, החלטתי לעזוב ולעבור קרוב יותר לחזית, שהיתה ליד התעלה. תפסתי טרמפ עם איזה קצין, והוא הציע לי להצטרף לפלוגת הנגמ"שים בגדוד השיריון של יהודה גלר מגבעת חיים. הוא אמר שבטוח יקבלו אותי, כי הם נשחקו מאוד בלחימה - נשארו להם שליש מהטנקים, והם אכן קיבלו אותי.

"זו היתה הפעם הראשונה שיריתי באנשים מטווח קרוב יחסית. זה לא היה מספיק קרוב כדי שאראה את הבעות הפנים, אבל אני זוכר את התערובת של פחד, התרגשות ואדרנלין שהרגשתי. מאז אני יודע שאנחנו הגברים, בבסיס שלנו, ציידים שמתוכנתים להרוג.

"אחרי כמה ימי לחימה עצרנו כמה מאות מטרים מן האגף הדרומי של הארמייה השניה, כוח מצרי ענק של שריון, רגלים וכולי, טרי לגמרי. למחרת אמורה היתה להתחיל הפסקת האש.
זה היה בשתיים בלילה. הקולות של התותחים כבר היו רחוקים, האזור שלנו היה שקט. אפשר היה לשמוע את מכשיר הקשר של המג"ד גם ממרחק עשרות מטרים. כולנו שמענו את 600, המח"ט, קורא למג"ד ונותן לו פקודה שבשעה 5 הגדוד צריך לנוע צפונה ולתפוס צומת חשוב, 11 קילומטרים בעומק מערך הארמייה השניה. הלבבות שלנו נפלו, היה ברור לנו מה משמעות הפקודה. יהודה ענה ל- 600: 'אתה יודע מי נמצא מולנו, ואתה יודע מה המצב של הגדוד, כמה כלים נשארו לנו'. 600 אמר: 'אני יודע, וזו ההוראה שאני נותן'. יהודה חשב כמה שניות ואז השיב: 'אנחנו לא יכולים לעשות את זה'. 600 אמר: 'אני יודע שזה קשה אבל תעשו את זה'. יהודה חזר שוב: 'אנחנו לא יכולים'. 600 אמר לו: 'המתן', ואחרי שתי דקות הוא שוב עלה לקשר, ואמר: 'אוקיי, בשעה 5 תנועו צפונה, וברגע שתתקלו בהתנגדות חזקה, תעצרו'. למרות רעמי התותחים, אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה של החיילים שהקשיבו לשיחה. אפילו את שלי.

"היה ברור ש- 600 ויתר, ושאנחנו הולכים לשרוד את המלחמה הזו. בשעה 5 התחלנו לנוע צפונה. ב- 5:05 אחד הטנקים עלה על מוקש ופרס שרשרת. הגדוד עצר, וסיים שם את המלחמה. כשערפל הבוקר הכבד התפזר הייתי עד למחזה שלא יאמן. חיילים מצרים מהארמייה השניה הופיעו פתאום, באו ולחצו ידיים עם החיילים שלנו, אפילו התחבקו.

"רק אחרי המלחמה הסתבר אל מי התקשר 600 באותן שתי דקות של המתנה. הוא התקשר למפקד האוגדה כדי לקבל אישור לשינוי ההוראה. זה, כך התברר לי אחרי המלחמה, היה לא אחר מאשר אריק שרון. במלחמת לבנון, כשקראתי על הזחילה של הצנחנים בכביש ביירות דמשק, הבנתי שזו הייתה הטקטיקה המקובלת שלו לשיפור עמדות לקראת הפסקת אש.

"אולי הערך של הצומת הזו כקלף מיקוח לקראת הפסקת האש היה שווה את החיים של חיילי הגדוד, אבל אני מודה עד היום לאלוהים שיהודה גלר היה לוחם כל כך אמיץ לא רק נגד המצרים, אלא גם כשהיה צריך להגיד לא לאריק שרון.

"לפני שנסעתי מסיני חזרה לארץ, עברתי שוב באיזור החווה הסינית. המון גופות עוד נשארו שם. עצרתי ליד גופה של מצרי. הגוף שלו היה מרוטש ושרוף, רק הראש נשאר שלם. ישבתי מטר ממנו והסתכלתי על הפנים שלו במשך עשר דקות. רציתי לזכור איזה פנים יש למלחמה".