טחנתי אותה לפי הספר, כולל הערות המחבר

קים קטראל, הלא היא סמנתה ג'ונס הניאו- נימפו–פמיניסטית מ"סקס והעיר הגדולה", שמשמשת השראה לכל כך הרבה רווקות עירוניות ברחבי העולם, היא בעצם דודה שמרנית למדי שלא הגיע לאורגזמה עד העשור הרביעי לחייה. עובדה זו אינה מפתיעה כל כך, כי כפי שמסבירה לנו קטראל באותה שפה חינוכית שבה היא מסבירה לנו מאוחר יותר איך להזדיין, "לפעמים שחקנית מגלמת דמויות שאינן משקפות כלל את אישיותה ואת רגשותיה".

רק אחרי גיל 40 התמזל מזלה המיני של הכוכבת והיא פגשה בבעלה השלישי- מארק לווינסון, ג'אזיסט וווירטואוז סקס מחונן, ויחד איתו גילתה את נפלאות המשגל הנכון. השניים החליטו להפיץ לעולם מעט מהטוב המספק שחוו וכתבו את "עונג", משהו שבמבט ראשון נראה כמו בונבוניירה, במבט שני נראה כמו הרכש החדש בספריה של הגן, ובמבט מפוקס יותר מתברר כמדריך לאורגזמה הנשית, או נכון יותר "אמנות האורגזמה הנשית".

רוח הדברים ב"עונג" יוצרת תחושה שהשניים אכן חוו בשעת הכתיבה תחושת שליחות אמיתית. הם אף מציגים את עצמם כחלוצים בתחום וטוענים ש"עד כה לא נתקלנו בספר המכיל את המידע הזה". הספר בנוי מסדרה של פרקים קצרצרים (כמה שורות כל אחד), כתובים באותיות גדולות ומלווים באיורי תנוחות שמתארים זוגות רכים, תומכים ורגישים. כך פורסים לפנינו הכותבים קווים לדמות פנטזיית ההזדווגות של הגבר החדש והאשה המשוחררת. באופן עקרוני המסר שלהם הולך ככה: אתה צריך להיות רגיש לצרכים שלה, לך אסור להתבייש להגיד לו מה עושה לך טוב. כל כך פשוט, איך לא חשבו על זה קודם?

ומה יוצא לגבר מזה? השניים טוענים שוב ושוב ובמרץ ש "מעצם העובדה שהאשה מסופקת מבחינה מינית, הגבר בא על שכרו". קטראל ולווינסון מציגים לפניני מודל מיני הפוך לזה שמופיע ב"סקס והעיר הגדולה": סקס טוב, לפי הספר הזה, חייב להיות מבוסס על אהבה אמיתית ותקשורת מונוגמית.

קטראל ולווינסון מדגישים אמנם את העובדה המרעישה שלא כל הנשים הן אותו דבר וש"לכל אשה העדפות משלה" אבל בכל זאת לא נמנעים מהוראות מפורטות לצליחת האורגזמה. בפרק האוראלי הנושא את כותרת המופת "תנועת המעגלים", אפשר לאתר את המתכון: "שילוב של שלושה עד חמישה מעגלים בכיוון השעון ולאחריהם שלושה עד חמישה מעגלים כנגד כיוון השעון יעיל מאוד בדרך כלל". מייד לאחר מכן קובע הפרק "תנועת השמיניות" (האין זה שם מעולה לתנועת נוער?) ש"האשה תגיב טוב יותר לשמיניות אם הגבר יעשה זאת תוך כדי מציצת הדגדגן".

יש ב"עונג" גם תרשימי זרימה מדוייקים עם חיצים, כמה תרגילי אימון לשעות הפנאי (תיאומי לשון-יד בשעת ליקוקי דגדגן, בעיקר) והערות כגון "תנועה זו אינה דורשת הפעלת כוח רב, והיא קלה לביצוע באופן יחסי".

אולי המראה הבונבוניירי של הספר נועד כדי לאפשר לגבר הצעיר להחזיק אותו על יד המיטה בלא חשש, כמו שמחזיקים במכונית שרטוט של המנוע. אחרי הכל מדובר בעיקר בחוברת הדרכה מהודרת, שבמקום אשה יכלה בקלות להופיע בה גם מכונת כביסה או מסחטת מיץ.

יתרונו העיקרי של הספר הזה הוא בכך שהוא מטומטם מספיק כדי להיות מצחיק, מטומטם מספיק כדי לשמש כמתנת מסיבת רווקות אווילית, או סתם כדי להיות מונח על יד האסלה. אחרי הכל, אין כמו משפט בסגנון : "בתנוחה זו הביטו זה בעיני זה מעט לפני האורגזמה ובמהלכה" כדי לשמש מעורר פעילות מעיים.

אם חס וחלילה לוקחים את הספר הזה ברצינות ומאמינים שלקטראל ולווינסון יש את הפתרון לחוסר הסיפוק שמלווה את האנושות משחר היווסדה, מתקבלת תוצאה עגומה למדי. כי כשנשים מרגישות כמו מכונות כביסה וגברים כמו מוסכניקים במבחן אף אחד לא עשוי ליהנות במיוחד. אפילו מארק לווינסון וקים קטראל, כמה צפוי, נפרדו פחות משנה לאחר יציאת הספר לאור. טורי הרכילות מספרים שהיא זרקה אותו בגלל התיאבון המיני המוגזם שלו .