אנדי ווטל, Music to Watch Girls Cry
ספר היסטוריה הוא סוג של מיקס. אלבום מיקס הוא סוג של היסטוריה: עב-כרס, עם שפע של פריטים ועובדות המתלכדים לכדי השקפת העולם של העומד מאחוריו. אבל כמו ש"מטאטא, מטאטא, מי יקפיץ את המטאטא שלי?" היא לא שורת הבלוז הקלאסית, כך "מוזיקה כדי לראות בנות בוכות" של אנדי ווטל המנצ'סטרי הוא לא אלבום המיקס הקלאסי. הבלוז על המטאטא הוא אחד מתוך שבעים ושש הטראקים שממלאים את האלבום הזה, המועמד הוודאי שלי לתואר האלבום הכי אקלקטי בכל הזמנים.
ווטל משחק את תפקיד ההיסטוריון עב הכרס והזגוגיות, שמחפש בנרות עובדות אזוטריות על נושאים חשובים. אלא שווטל הוא גם ההיסטוריון שגילה שיצא כבר ספר שבו התפרסמו כל העובדות האלה, ושלמען האמת התפרסמו עוד שבעים כרכים של ספרות משנית בנושא. לכן הוא הופך את מלאכת החיפוש לנושא המרכזי של הדיסק. זהו, אם תרצו, מטא-דיסק: דיון הגותי בתימת המיקס.
ל-music to watch girls cry איכויות מיקס שעומדות בכבוד ליד קלאסיקות-תחומיות כ-my vinyl weighs a ton, אלא שהעניין של ווטל הוא פחות בלמצוא את הביט ויותר בניסיון לגרום לכם לשמוע דברים שלא שמעתם קודם מעולם. ואכן, בשבעים ושש הדקות ווטל יוצא לטראק שמתפתל בין פסיכדליה לאקזוטיקה, בין פולק לסול, בין ג'אז לרוק. קפטיין ביפהארט, אניו מוריקונה, קאברים מאד מוזרים להנדריקס, לביטלס, לאנימלס, ג'ורג' גרשווין, סיימון וגרפונקל והשד יודע עוד מה. מקצועני האובסס ימצאו כאן את המקור שממנו מתחיל "mutual slump" של די ג'יי שאדו. עם כל השמחה שבלגלות את המקור של טראק מתוך קלאסיקת הטריפ-ויניל "endtroducing", התחושה שעוברת היא שיותר מלהיות היסטוריון שמתקן עוולות או להיות הדי ג'יי שאדו החדש, אנדי ווטל של music to watch girls cry מנסה להיות דיג'יי שאדו המעפן. ומצליח. ואני מתכוון לזה בתור מחמאה.
קיד קואלה some of my best friends are DJs
לקיד קוואלה יש רגישות וחוש הומור. יש שיתווכחו על עומק החדירה של קוואלה - על אורך הזמן שהוא נשאר איתך אחרי ששמעת אותו לראשונה, אבל אל למישהו להתפתות להפוך את אורך חיי המדף של התקליט לקריטריון הקובע במוזיקה.
לפני חצי שנה הוציא קוואלה דיסק קצר ולירי, "nufonia must fall", המכיל דואטים בין פסנתר לפטיפון. הדיסק יצא יחד עם ספר שכתב קוואלה על אהבה בין רובוט וטלפנית. עכשיו יוצא "חלק מחבריי הטובים הם תקליטנים", אלבום קליט לגמרי, מהנה משמיעה ראשונה. כל הפרוייקטים שקואלה מעורב בהם - חוץ מ-bullfrog, אולי - ניחנים ביכולת להיות מוכרים עוד לפני ההיכרות. אבל קוואלה קליל ועדין, רחוק מלייגע. קוואלה גם רחוק מהפאתוס והתאורה הדרמטית של די ג'יי שאדו או לחלופין מהידענות הדחוסה של ווטל מלמעלה. את המפתח להבדלים תמצאו בשם. קוואלה, במקור אריק סאן, קנדי ממוצא סיני), מציג את עצמו ב-more dance music בעזרת קריין סרטי טבע שמקריא הסבר על מהותו של הקוואלה הזכרי. הוא עושה רעשים כדי להרחיק זכרים אחרים מהנקבות שלו.
הטראק הראשון באלבום, basin street blues, מרפרר לאלבום של קליפורד בראון, ופותח בנימת ג'אז משועשעת. הג'אז שקוואלה יונק ממנו קרוב יותר לדיוק אלינגטון מאשר לג'ון קולטריין. צריך לשמוע קטע כמו "skanky panky" כדי להבין את הפאן וההומור של קוואלה. העומק של קואלה מתבטא ב-Vacation island", שמתחיל בסיפור שבחורה מספרת על חוויה רומנטית שעברה פעם, כששמעה את carpel tunnel sydnrome" של קוואלה עצמו, וממשיך בכלי מיתר, גיטרת סלייד ותזמור יפהפה של עבודת פטיפונים. מטא-רומנטיקה נוסטלגית חכמה וקיטשית. לקוואלה יש איזה קטע עם רובוטים, והוא עובד על הפטיפונים באופן כמעט חינוכי, שמאפשר לכל המעוניין לקלף את השכבות מכל טראק וטראק. סך הכל, אלבום שנועד להקסים ועושה היטב את העבודה. מתאים מאד לעונות המעבר. למי שמזמין ישירות מנינג'ה טיון: האלבום מגיע עם חוברת קומיקס וסט שח נייד.
Enduser, Sonic Terror 2003
אנדיוזר הוציא לפני שנה דיסק שנקרא 15 tracks" והיה השילוב המוחץ של יופי והריסתו. "15" היה תרגיל בזיכרון, בסף סבל, בחלוקת קשב. הטריק של אנדיוזר פשוט למדי: חתיכות ג'אנגל שטני ומהיר מעורבבות בשברי ווקאלז שמימיים בסגנון אנייה ודומותיה. למרות שזה נשמע כמו קורס ערב של תיכון אקסטרני ב"איך לעשות מיקס", "15 tracks היה מלאכת מחשבת של כאב והנאה. אנדיוזר הגיע לשיאים בלתי אפשריים של ניגודים מבלי להפוך לאנקדוטה או לקריקטורה. אנדיוזר הוא לא פופי, ויש בו משהו שמזכיר את אפקס טווין מהימים שהוא היה רע, מהזמן שהיה מדייק על המיקרו שניה ומכוון ישר לניורונים.
"סוניק טרור 2003" יותר אפל "15 טראקס", פחות הרמוני, יותר נותן בראש. אם שמות הקטעים ב-"15 טראקס" הפיקו קצת חום אנושי מהסוג ששורות כמו "ביורק התחבאה מתחת למיטה שלי" מעוררים, ב"סוניק טרור" אין שמות לקטעים. סוניק טרור הוא אלימות סטריאופונית צרופה. אנדיוזר (יענו משתמש הקצה שבסוף שרשרת הייצור-שיווק- וכיוצ"ב) לוקח מוטיבים בסיסיים מהיפ-הופ, דאב, ג'אנגל, פסקולים של סרטי אימה, טכנו ונעימות פסנתר ומכניס אותם לתבנית של דראמ'נ'בייס עתיר BPM ועשיר בקיטועים. השיטה ברורה, התוצאה - אינטנסיביות של יופי ללא אהבה. אקסטטיות של הרס. דת' ג'אנגל.
אבל עם כל הפאתוס של השתפכות על יופיו הנדיר והאלים, מדובר בסך הכל באלבום מרתק וקשה, ששמיעה רצופה שלו עלולה לעורר תשוקה להשתתף במרחץ דמים. שזו פריבילגיה שיש לאמריקאים מסינסינטי כמו אנדיוזר, אבל זו גם פריבילגיה שמאפשרת לייצר מוזיקה מאד מסקרנת. אולי כשיתפתח, ולמוזיקה שלו יהיה גם תוכן רגשי, אנדיוזר יוכל להוציא דיסקים שהם חובה לכל בית. בינתיים הוא הגירסה המוזיקלית של המארינס.