Black Eyed Peas Elephunk, הליקון
Black Eyed Peas קיימים חמש שנים ו-"Elephunk" הוא הדיסק השלישי שלהם. יש שיגידו ש-BEP הולכים ומתמסחרים ויש שיגידו שהם משתנים ומתבגרים. אני והקומפקט דיסק שלי אומרים: משנכנס Elephunk" מרבים בשמחה. השילוב המנצח של Fאנק, לטינו, היפ-הופ ופופ אטיטיוד הוא באמת מנצח, וכך "אלפנק" הוא דיסק מנעים זמנים ומניע אגנים.
"Hands up" פותח את האלבום בנימה מערבונית, עם מפגן של חצוצריאדה ואפקטים וטיפונת בון ג'ובי. מכאן מתחיל רצף של פריקת עול קופצנית שמסתלבטת על כל מה שלוקח את עצמו ברצינות. הומאז' למדונה ושירים שמתעסקים גם עם למבדה וגם עם ה-JB's. בלי חשבון. BEP תמיד היו עם יד אחת על הבס, אבל בעברם היו יותר עם מנטליות של היפ-הופ, עם עקיצה קטנה בכיוון הפוליטי ועם היסטוריה של המוזיקה השחורה. שיר כמו Joints and jam מהאלבום הראשון שלהם היה עמוק במסורת של היפ-הופ. "Elephunk" הוא אלבום פתוח יותר ולא מתחייב להשפעה מסוימת. זוהי הפקת פופ מעולה, שכל מה שנשמע טוב ומשמח נכנס אליה. "אלפנק" לא עושה לך לחשוב, הוא עושה לזוז ולחייך.
אפשר להיעצר על הומאז' שפרגי, הזמרת החדשה של BEP, עושה לפי.ג'יי הארווי ב-Shut up". אבל כמו שאר הדיסק, זה יותר מהכל שיר שכיף לשמוע אותו. Fly away" הוא שיר פרידה חיובי וזה כבר נותן לו מקדם חינניות גבוה, עם פזמון שהוא משהו בין יורו-פופ לג'אז קובני, שהולך בערך כך: "הפוך אותה, שקשק אותה, אתה חייב להביא לעצמך עוד שתייה". "Latin girls" מונה את יתרונותיה של הנערה המקסיקנית, הפורטו-ריקנית וכו', ו-The APL song" הוא בלדה שבה APL מספר את סיפור ההגירה שלו מהפיליפינים.
לקראת סופו הדיסק מתברבר קצת, עם "Anxiety בגוני המטאל-ראפ ועם Where is the love" שסוגר את האלבום, באדיבות ג'סטין טימברלייק, והוא ממש שיר מפדח. ההחלטה השיווקית להוציא את השיר הזה בתור הסינגל הראשון מתוך "אלפנק" אמנם מוכיחה את עצמה מבחינה מסחרית, אבל שיר שהוא המנון חנוית בגדים נוטף הרמוניה של שלום ואחווה בגוון נוצרי-מטיפני לא מייצג את "אלפנק" כטור דה-פאנק שהוא באמת.
Gang Starr The ownerz, הליקון
גאנג סטאר - הם גורו ודי.ג'יי פרמייר - התחילו מזמן, עשור לפני בלאק אייד פיז, למשל. בגלל זה הם קוראים לאלבום החדש שלהם "בעלי הבית". לגאנג סטאר אף פעם לא היה שלאגר אולטימטיבי כמו שהיה לדה לה סול, טרייב קולד קווסט או ראן די.אמ.סי ז"ל, אבל גם המבקרים, גם הקהל וגם החברים מהתעשיה מכירים בערכם.
גאנג סאטר נחשבים להרכב נורא עקבי - הם עושים את מה שהם עושים 14 שנה, מוסיפים עוד סאונד או שניים, ומוציאים עוד אלבום עם היפ-הופ נקי. עוד אלבום עם סימפולים, ביטים, וטקסטים עם מודעות גבוהה לשפה ולדימוי. אבל לגאנג סטאר עצמם כאילו אין דימוי. אולי בגלל שהם עושים את מה שעומד בבסיסו של ההיפ-הופ במשך כל כך הרבה זמן, אולי אחרי שהם עברו מעל ומתחת לתת-ז'אנרים שחלפו בעולם ההיפ-הופ, גאנג סטאר הם הברור מאליו. האטיטוד שלהם בלתי נראה מרוב שהוא נשחק בשנים שחלפו מאז שהתחילו. אבל השקיפות לא אומרת שגאנג סטאר נשארו אי שם מאחור והביטו בערגה על אקדחים עשנים וישבנים עם סימני טבעות. פרמייר הוא מפיק העל של החוף המזרחי, מאחוריו נאס, נוטוריוס ביג, מוס דף וקצת ג'יי-זי, קומון וסנופ דוג. גורו גם עשה כמה דברים לבד, Jazzmatazz ביניהם.
גאנג סטאר מובילים את "The ownerz" בבטחה של בעלי ניסיון. הנה מקבץ מייצג מאמצע האלבום: Riot akt", 13 במניין הקטעים, מכיל ביטים חזקים, כאלה שגורמים לך להזיז את הראש, ועליהם לופ חצוצרה יפה וקר שנשמע כמו פראזה של מיילס ומעליהם מדבר גורו, שהוא אם.סי רהוט ולא מתלהם. שיר שהוא סוג של נוגות מפוכחת שמזכירה דה לה סול של שנות התשעים. אם השיר הזה נשמע סולידי, גאנג סטאר מודעים למה שהולך בחוץ, ובקטע שבא אחריו, "Hiney" (ישבן), משתלח גורו בסצינה ועושה חיקוי לשיר סקסיסטי ועתיר 90-60-90 במערכון ביניים שהוא סוף-סוף באמת מצחיק. גורו נשמע שם כמו גירסה של שייקה לוי. נשמע דרמה? בכלל לא. הרצף של האלבום רחוק מלהיות דרמטי, נהפוך הוא, הוא סופר קול.
הטיפול של פרמייר הופך כל שיר באלבום למופת של סאונד שנשאר איתך, סאונד שאי אפשר לזמזם מחוץ למערכת. "The ownerz" הוא פשוט אלבום מצוין. לא חדשני בגרוש, אבל כל שיר זהב. בפתיחת Eulogy", השיר האחרון באלבום, גורו מונה רשימה ארוכה למדי של חברים מקהילת ההיפ-הופ שנפטרו. בעיניי זו דרך אמיצה לסיים אלבום - לוותר על המגניבות והשנינות ולהגיד משהו חשוב.