שוב צינוביץ' עושה בלגנים

תרגום רביעי במספר למכלול יצירת הפרוזודיה השייקספירית הוא הזדמנות נדירה עבורי להעלות אל דפי הרשת המעוברתת את האישיו הרכילאי המרתק ביותר שעולמה של המילה הכתובה ידע להציע מאז ומתמיד. אם כן, סלחו לי מראש על שאגלה עניין בשורות הבאות דווקא בתרומה החשובה של הסונטות לפן הצהבהב של השייקספירולוגיה ולא בערכה האבסולוטי של יצירתו החוץ בימתית. יש שיאמרו כי בין כה וכה קטונתי מעיסוק בזאת ובאופן חריג לא אקבול על קביעה זו, ולו רק בשביל לצאת כבר לדרך. סדר עדיפויות בחיים, זה מה שאני תמיד אומר לעצמי.

הדיבור הוא שזוהי תרמית הרוקנרול הגדולה של הפואטיקה. אומרים שלא היה דבר כזה מאז שאותו שקרן מוכשר החליט לקרוא לעצמו הומרוס לפני איזה טריליון שנה. מקנים לזה ממדים של סקנדל. אולי קונספירציה. בכל מקרה, כבר 300 שנה בערך שאנגלופילים יודעי דבר ועם מעט כבוד עצמי מלחששים ששייקספיר הוא פיקציה ולא יותר. לא נברא. תחפושת. המצאה זדונית של מו"ל בחובות.

ויש הוכחות. כנקודת מוצא נטען כי אין שום סיכוי שהיצירות של שייקספיר היו יכולות להיכתב על ידי האדם המתקרא כך, משום שהאחרון הפגין במחזותיו ידיעה פנומנלית בתחומים כמו מיתולוגיה, משפט, מוזיקה, שפות זרות - ענפי ידע שהשכלתו המינימלית לא יכלה בשום אופן לספק. בנוסף, נברנות קפדנית תחשוף כי אין אף מסמך אחד מתקופת חייו שמקשר את כותב היצירות עם האיש שייקספיר מסטרטפורד, עיר אותה עזב הכפיל לא לפני 1585, מועד שלאחרונה מתגלות יותר ויותר עדויות כי קדמו לו פרסומים בלונדון תחת השם הבדוי. ואם לא די בזאת, חטטנות לשמה תגלה כי בצוואתו של המנוח אין זכר כלל להורשת ספר, מחזה או שיר לאף אחד מאהוביו, שהיו לו 12 דרכים שונות לחתום את שמו, וששלושה פורטרטים לא זהים מנציחים את דיוקנו.

"סונטות שייקספיר" (הוצאת דביר) משחקות תפקיד חשוב בביסוס הפולמוס המרתק בדבר זהותו של מלך הדרמה בן המאה ה- 16, נקודה עליה עומד גם המתרגם (אריה סתיו) באחרית הדבר שהוסיף. הקשר בין דמותו של המשורר הניבטת בבהירות רבה מדפי השירים לדמות הבשר ודם של שייקספיר האיש היא אפסית. אנו נדרשים להאמין כי אדם שעל פי עדויות חי חיי אישות סטנדרטיים בעליל , הופך במשיכת עט נובע לייצור משוסע נפשית, דחוס בשנאה עצמית ושנמשך באובססיה חולנית אל עלם חמודות ואל זונה מוכת זיבה. מעט צורם, עם יורשה לי לומר. קיימת תחושה כי מחזור השירה שפורסם לראשונה ב- 1609 תוך ערפול מוחלט, הוא יותר פעלול פרובוקטיבי של מו"ל שרצה לשבור את חוקי הכתיבה הרומנטית-מליצית של תבנית הסונטה ולהעביר רטט בסלון הספרותי הקפוא של התקופה, מאשר יצירה הנגזרת מאמת פנימית של משהו.

בעיני כל זה קצת חבל. תעודת ביטוח רשמית על הסטיות של שייקספיר היתה הופכת את הקרביים של העולם הקאנוני, מוציאה אל השוליים את כל מה שנתפס כישר. זה היה עושה טוב לנו, וזה בטח היה עושה טוב גם לו.