כלב מי שלא מצטרף למאבק

ב"לא רק בלונדינית", אל וודס היא קריקטורה של "בלונדינית טיפשה", שהפליאה לסיים לימודי משפטים באוניברסיטת הארוורד. ב"לא רק בלונדינית 2" וודס היא כבר עובדת מבטיחה בחברת עורכי דין. לחתונתה הראוותנית היא מתכננת להזמין את אמו של הכלב האסופי שלה, בראוזר, ואף שוכרת בלש פרטי כדי לאתר אותה. הבלש מאתר את האם במעבדת ניסויים של חברת קוסמטיקה. עורכת הדין התמימה מגלה שהחוק עומד לצד המעבדה, וכאשר היא מנסה לשכנע את מעסיקיה לפעול למען הצדק – מפטרים אותה לאלתר. תגובתה היא מסע לוושינגטון, שם היא פועלת לאסור ניסויים כאלה בחוק האמריקאי (איסור שכמובן אינו קיים במציאות בארצות-הברית).

אל וודס היא מוטציה אנושית מטיפוס Homo shoppingus. במקום גוף טבעי, יש לה מתקן לתצוגת בגדים ונעליים; במקום ראש ביולוגי, היא מצוידת בחומר גלם לעיצוב קוסמטי ותספורתי; ובמקום שכל נורמלי, יש לה מאגר טריוויה שנצבר בהמתנה במכון יופי. הסרט משחק אותה בהפוך-על-הפוך: הוא צוחק במודעות-עצמית גבוהה על הדימוי השוביניסטי של "הבלונדינית הטיפשה", ואגב כך יוצר דימוי קיצוני כזה. מרוב הקפדה על התחכום המודע לעצמו ובעיקר על עיצובה הזוהר של השחקנית היפה (ריס וויתרספון) – מתהווה אלילת-נוער. אל וודס מוכרת לבסוף את מה שהיא כאילו לא מוכרת, וזהו מקור חולשתה וכוחה גם יחד במאבק נגד ניסויים בחיות: בעיני חלק מאיתנו היא ריקנית, אך לצרכניות כפייתיות כמוה היא משווקת את ההתנגדות לניסויים בחיות כחלק מחבילת הקניה של מוצרי קוסמטיקה.

בסרט מופיעות כמה רפליקות מופתיות נגד ניסויים בחיות בתעשיית הקוסמטיקה. "ניסויים בחיות לקוסמטיקה הם בלתי צודקים. מחיר היופי גבוה מדי", נואמת וודס בקטע שמופיע גם בטריילר. משפטים כאלה נדירים בסרט, אך יש בו מסרים מלהיבים אחרים: וודס עוזבת את עבודתה ממניעים מוסריים; כל מי שתומך בניסויים – עושה זאת משיקולים אגואיסטיים בוטים או מתוך אדישות פושעת; וודס מבינה היטב, שהבעיה אינה מתמצה בפגיעה באם הכלבלב שלה – לא זו בלבד שהיא עוברת במהירות ממאבק פרטי למאבק בזירה הציבורית, אלא היא אינה מתפתה לניסיון לשחד אותה בשחרור אמו של בראוזר (והצעת עבודה יוקרתית). מלבד זה, וודס עומדת על שלה לאורך כל הדרך ומדגישה בדידקטיות (כאן נעלם ההומור-העצמי של הסרט) עד כמה חשוב להשמיע את קולך מול החברה האדישה.

הפרויקט של וודס שקוע עמוק-עמוק בדימוי של "הגנה על חיות = רגשנות ונאיביות". הרגשנות בסרט גרוטסקית. וודס בונה את רוב עבודת הלוביזם שלה על רכילות, ובנאום בוועדת הקונגרס היא פונה לחברי הוועדה, מזהה את המוצרים הקוסמטיים שבהם הם משתמשים ומזכירה להם את כלבי ילדותם האהובים. הפוליטיקאים נמסים והמליאה מהדהדת בהמיית בכי וברעם קינוחי חוטם. יש משהו משחרר בצחוק-עצמי כזה על רגשנות, אך אם היה כאן אפקט חיובי, התייחסויות אחרות לנושא הורסות אותו. מול וודס ורודת-החליפה קמים אנשים קודרי-חליפות, השולפים ברהיטות נתונים על הערך הכלכלי של הניסויים בחיות ועל חוסר הערך המדעי של החלופות. הלוחמת החייכנית אינה יודעת להשיב. נכון שבמקרה אחד היא מזכירה תכשיר שנוסה על חיות אך פועל על בני אדם באופן הפוך, אך טענה זו נבלעת בתוך אחת מבדיחות הצרכנות האובססיבית.

לקהל המבוגר – למשל, של מבקרי הסרטים – "לא רק בלונדינית 2" הוא סרט טיפשי (אם כי מבדר מאוד) עם דמות ראשית מטומטמת. אלא שכאן צריך לעצור ולשאול, מיהו הקהל שעליו עשוי להשפיע המסר המוסרי של הסרט. באתר הסרט יש מדור של תגובות דואל, המאפשר הצצה לעולמו של הקהל העיקרי. במדור יש ודאי יותר מאלף תגובות, מקהל צעיר מאוד, עם רוב בולט לילדות. אדם מבוגר יותר, שמצליח להתגבר על הרתיעה ממטחי ה"סרט מגניב!!!!!!", "הבלונדיניות שולטות!!!!!" וכדומה, יגלה שרבות מאוד מן הכותבות מתייחסות לסרט בשיא הרצינות. עבור חלקן, ריס וויתרספון היא המודל להזדהות, והן שואפות להיות שחקניות כמוה. יש המציינות בגאווה "גם אני בלונדינית!"; לצערי, לא מצאתי הצהרה "גם אני צמחונית!", אף על פי שוויתרספון צמחונית.

רבות מן המגיבות רואות באל וודס מודל להזדהות: בחורה שמנהלת מאבק למען המוסר והצדק – ומנצחת למרות הזלזול בה. ככל שהגברת הצעירה נלעגת יותר משום שהיא חושבת במונחים של תסרוקות ובגדים במקום שבו צריך לדבר בהיגיון כלכלי – כך היא מעוררת הזדהות בקרב מי שאינן/ם מבינות/ים את ההיגיון הזה. וככל שהיא מבוזה משום שהיא צעירה ומאמינה שצריך לפעול באופן מוסרי בעולם של אינטרסים דורסניים ותככים – כך היא מובנת יותר וכלל לא נלעגת, בעיני מי שסופגות/ים לעג דומה. ילדות כותבות ברצינות, שהן רוצות ללמוד משפטים כמו אל. ויש גם תגובות תמיכה (אחת לחמישים-מאה) בעניין זכויות בעלי חיים. מישהי כתבה שהיא רוצה להיות עורכת דין ולהגן על יונקים ימיים; ילדה אחת פנתה לריס וביקשה ממנה להסביר כיצד אפשר לעזור במאבק נגד ניסויים בחיות. גם אם התגובות הללו במיעוט, הסרט נצפה על ידי מיליונים והשפעתו רבה.

אולם לא כל השפעתו של הסרט כה ורודה. בראוזר, "החבר הטוב" של וודס, הוא כלב צ'יוואווה, זן שעבר עיוות תורשתי, הונדס לננסות, והפך אופנתי בעקבות שני הסרטים (עובדה שניכרת בתגובות באתר). וודס מחזיקה אותו בתיקים מעוצבים ומלבישה אותו בחצאיות ובכובעים; הסרט אפילו נחשב כמקדם מכירות ללכה צבעונית לציפורני כלבים, כפי שמעידה חברה המשווקת את המוצר ("אפשר להחליף צבע כל שבוע"). כצפוי, ברואזר מאולף להחריד לבצע מחוות "חמודות". בקיצור, כל כלביותו נשללת ממנו, ממש כשם שאנושיותה של וודס נעלמה (לטובת בארביו?ת). אבל במקרה של בראוזר, הפיכתו למוצר צריכה מתבצעת בכפייה – בבראוזר שעל הסט ובהמוני הבראוזרים שיסבלו בהשראת הסרט.

אי אפשר לסיים ללא התייחסות לרושם שיוצר הסרט, כאילו כל הניסויים בתעשיית הקוסמטיקה נערכים בכלבים – ולא בארנבונים, חולדות ועכברים. אולי אין רע בכך שהקהל ייחשף לרושם זה. אך ההתרחקות מתיאור עובדתי כרוכה גם בהתעלמות מן הניסויים עצמם. הקהל זוכה רק להצצה חטופה אחת ב"ניסו