נאש קונטרול

הנה סיבה אחת טובה לעלות לרגל לירושלים: תערוכתם המשותפת של דוד ריב ומיקי קרצמן, שלוקחים את המושג "אמנות פוליטית" צעד אחד קדימה ומכניסים אותו למגרש המשחקים הפנים אמנותי. כך שמעבר לחיבור האקטואלי בין המציאות לאמנות, מתקבל פן פוליטי נוסף: הפוליטיקה של המבט.

"קונטרול" הוא שם התערוכה, והוא פועל בכמה חזיתות: האחת היא הפרשנות הליטרלית של שליטה ופיקוח. השנייה זורקת לחזית סימבולית של פלישת גורם אחד לגבולותיו של האחר, תוך פגיעה בחירותו ותנועותיו – ההקשר הקונקרטי של הכיבוש ברור. החזית השלישית מתייחסת לזירת האמנות, בה פועלים קרצמן וריב, צלם וצייר שעובדים יחד מ-1988, יוצרים יחסי גומלין בין שני התחומים ושואלים שאלות על גבולות המדיום שבתוכו פועל כל אחד מהם.

מיקי קרצמן מתמקד ב-20 השנים האחרונות במציאות הכיבוש והשליטה. מה שנקרא, הקונטרול בשטחים. הוא משלב בין צילום, מעורבות פוליטית ומחויבות מוסרית. יחד עם זאת, צילומיו מתכתבים עם מסורת ענפה של אמנות קלאסית וניאו-קלאסית שמכוונת את הצופה, באופן מודע או לא מודע, להתבונן בצילומים של מציאות קונקרטית (ילד פלסטיני ממרר בבכי המכסה את פניו, למשל) ולחבר אותם לסצינות אוניברסליות של סבל האדם. רוצה לומר, גם הצילומים ה"עיתונאיים" של קרצמן, שמתארים לכאורה את המציאות נכוחה, למעשה נשלטים על ידי דימויים מן המוכן, שמעוורים את המבט ומעוותים אותו.

דוד ריב לוקח את הצילומים של קרצמן כמודל, ומעביר אותם דרך הפילטר הציורי. בסדרה "איפה החיילים", למשל, ריב צייר שלוש רפליקות של אותו הצילום, כאשר כל אחת מהן עוברת סוג אחר של הפשטה, כך שנוצר דיאלוג בין הציורים לצילום, כשהדגש הוא על ה"קונטרול" המתמיד של מנגנוני השפה וההתבוננות על הראייה שלנו. ריב עוסק ביחסי כוח יותר מאשר בפוליטיקה; הציור שלו נשלט על ידי דימוי קיים (הצילום של קרצמן), ועל ידי כך קושר ריב בין האמנות, והציור בפרט, לנסיבות המציאות ולתקשורת ההמונים.

גם הצילום של קרצמן נשלט על ידי דימויים קיימים, שהם המטען התרבותי אותו אנו סוחבים ובתוכו אנחנו נטועים. אפשר לומר שהפרויקט של קרצמן וריב הוא ניסיון להפקיע את ה"קונטרול" התרבותי על המבט, דווקא דרך החשיפה וההכרה של מגבלות המבט הזה, שמתבונן במציאות ותקוע בה.

עוד נושא מרכזי בתערוכה המרתקת הזו, שעולה יחד עם שאלת המבט, הוא נושא המוות. מעבר להקשרים ההיסטוריים בין מוות לאמנות (עיינו ערך רולאן בארת, וולטר בנימין ואדורנו), העבודות מכוונות למוות קונקרטי יותר: כך למשל בצילומי המבוקשים של קרצמן, אנשים המיועדים לחיסול, המחזירים מבט של מת למצלמה. ייתכן כי אנחנו צופים בדיוקנאות של אנשים שאינם חיים עוד. אם המצלמה מבצעת סוג של מוות, על ידי הקפאת הרגע (על אחת כמה וכמה בצילומיו של קרצמן, המקפיאים אנשים שדין רובם ידוע מראש), הציורים של ריב ממשיכים את הרגע הזה על ידי כך שהם מעבדים את הצילום הסמי-ריאליסטי ומעבירים אותו דרך פילטר הרומנטיזציה של הציור.

את התערוכה מלווה סרט, בבימויו של עמית גורן, המנציח שיחה בין קרצמן לריב. גורן שואל האם תמונה שווה אלף מילים. ריב עונה שהתמונה אף פעם אינה מדברת בעד עצמה אלא תמיד נטועה בהקשרים. קרצמן ממשיך אותו ואומר שהתמונה שווה אלף מילים לדבר על אודותיה, היא דורשת ניסוח, בין אם הוא קודם לה או בא אחריה. אז אפרופו "קונטרול", קרצמן וריב מציעים דו-קיום של שני אמצעי מבע, ציור וצילום, והם עוסקים בניסיון לשמר את המבט אל המקום הנמצא מחוץ לעולמו של המתבונן, למרות ההכרה שהראייה של מקום זה חסומה מראש. הביטוי "הכל תחת שליטה" מקבל, בהקשר זה, משמעות מפחידה מאוד.