לן ווייסמן, מעצב אמנותי במקצועו, ערבב בסרטו הראשון אסתטיקה ששאולה מסרטים כמו "העורב", הבאטמנים הראשונים ו"מטריקס". המטרה הראשית היתה סרט ערפדים אפל-כחול מאוד, גותי עד כמה שאפשר ועמוס באקשן מכל טוב הארץ. יצא לו "Underworld", שבארץ תורגם ל"מלחמת האופל", שהספיק לשהות איזה כמה שבועות בראש רשימת שוברי הקופות האמריקאיים, ולגרוף סכום כסף לא רע.
העובדה שבתפקיד הגיבור הראשי של הסרט ניצבת אשה חזקה וקשוחה כבר לא אמורה להפתיע אף אחד. העובדה שקייט בקינסייל ממלאת את התפקיד הזה באופן יוצא מן הכלל, כשהיא לבושה חליפת עור צמודה, אמורה להקפיץ לסרט הזה כמה נקודות זכות של אטרקטיביות. לבקינסייל, שאגב מאורסת זה כמה חודשים לבמאי ווייסמן, ציוותו כאן את סקוט ספידמן, יוצא "פליסיטי" מחותך ובעל איכויות כל-בלונד-פוטבול-אמריקאיות, כדי להריץ סיפור אהבה שייקספיריאני של כנגד כל הסיכויים וכאלה.
העניין הוא שבקינסייל היא ערפדה, וספידמן בדרך להיות איש-זאב, ו"מלחמות האופל" מתחיל באמצע סכסוך של מאות שנים בין שני הגזעים האלה, שחונכו לשנוא ולהילחם זה בזה משחר הימים. הכרחי לציין כי לן ווייסמן לא מוצא שום דבר מצחיק בקטע הזה, והסרט שומר על ארשת רצינית ומדוקדקת לחלוטין מתחילתו ועד סופו. נדמה כי הוא מחויב באופן תהומי לאסתטיקה הגותית ולסיפור, ולא ממש מוצא חשק בקטע של קריצות רפלקסיביות שכה פופולריות כרגע להשגת אתנחתאות משובבות קהל.
לכן, ככל ש"מלחמת האופל" מתקדם ומתפתח בנחישות ורצינות, כך הוא גם הופך במידה רבה להיות בי-מובי מטורף. בהקרנה שאני נכחתי בה, הקהל לא התאפק, ולקראת הסוף (הסרט אורך יותר משעתיים) כבר פרץ בצחוק משחרר אל מול כמה שורות דיאלוג בלתי אפשריות, פנינות משחק שלא ייאמנו ואפקטים ויז'ואלים באווירת "בית קברות לחיות". אין בכך כדי לגרוע מחינו של הסרט, לטעמי, ואולי להפך. ואין גם לפטור את "מלחמת האופל" כעוד סרט קיץ דבילי במיוחד. זו בחירה קלה מדי.
שכן "מלחמת האופל" הוא אחד הסרטים הכי שוחרי שלום שיצא לי לפגוש בזמן האחרון. ויותר משהוא סרט ערפדים, "מלחמת" הוא סרט מלחמה, עם מסר אנטי מלחמתי מובהק. הוא מתחיל בהזדהות טוטאלית ואוטומטית עם צד אחד של המתרס, הצד של הגיבורה והערפדים. ככל שהעלילה מתקדמת, מקבל מנהיג אנשי הזאב, האויב הנורא, מספר צידוקים מוסריים - בעוד שמהערפדים נשמטים יותר ויותר כאלה. תוך שהגופות ממשיכות להיערם על התפאורה האירופית העלומה (הסרט צולם בבודפשט), נדמה כי תיעוב הצופה מתועל פחות ופחות לכיוון אשמתו ההיסטורית של אחד מהצדדים, ויותר לעבר המלחמה עצמה.
"מלחמת האופל" עושה הכל כדי להבהיר ששום דבר לא יכול לעצור את תאוות הדם של שני הגזעים, שעל פי המיתולוגיה והקשקוש מגיעים מאותה משפחה ומחלציו של אותו אב (אחד הלוחמים אף מרחיק לכת וקורא באמצע הקרב לאויבו "בן-דוד"). מעבר לסגידה לאסתטיקה של האלימות, נדמה כי הוא מבין את הדיכאון שבסיטואציה, ודואג להעביר את זה לקהל. העלילה ומהלך העניינים מטיילים כל העת לצד הנראטיב ההוליוודי הממגנט, אך נזהרים שלא להישאב לתוכו. "מלחמת האופל" הוא סרט עם נתוני פתיחה לא משהו, שבסופו של דבר מצליח לצאת הכי לא שגרתי. לא מזמן פורסמה ידיעה כי נחתם ההסכם להפקת סרט ההמשך.
אני נאלץ גם להמליץ על פסקול הסרט הזה, שערך והפיק דני לונר מניין אינץ' ניילס, ושכולל הופעות אורח של גיטריסט לימפ ביזקיט לשעבר ווס בורלנד, ושל מיינרד ג'יימס קינן מטול. לונר זה היה שותף בעברו להפקות הפסקול של "כביש אבוד" לדייויד לינץ' ו"רוצחים מלידה" לאוליבר סטון. בדיסק הזה הוא מאגד שורה של שירים שמוכיחים כי גם אם שום דבר לא יכול למחוק את הפתטיות של ז'אנר הנו-אלטרנטיב-מטאל, עדיין לא הכל בו חרא. הבונוס הוא רמיקס של "Bring Me The Disco King", השיר החזק ביותר באלבום האחרון של דייויד בואי, שעובר פה טיפול של קינן, כינורות בומבסטיים וג'ון פרושיאנטה מהצ'ילי פפרז. בקטנה.
הכי לא שגרתי: "מלחמת האופל" מתגלה כסרט אנטי-מלחמתי מפתיע
9.10.2003 / 11:17