לא סוכר – לא כסף

דיון ב"לימור" (אורנה בנאי - "רק בישראל") מוכרח להתפתח לעיסוק רחב יותר מאשר ניתוח המימיקות של הקומיקאית הכשרונית בבואה לעצב את הדמות הסאטירית הבולטת ביותר של השנים האחרונות בישראל האילמת. קיצור תולדות התרעומת של אורנה בנאי ואחרים, ממושאי הביקורת והניתוח בספר "אדוני התרבות" (הוצאת עם עובד, עורך: ניר ברעם) על כך שהפכו לתופעות תרבות, הוא גם קיצור תולדות היכולת ליהנות מקובץ הטקסטים המקורי והמרענן קונספטואלית הזה, כמו גם היכולת להגיד "וואלה!", בגלוש הקורא במדור הבית "סלב על הסכין".

לחינם תרטון ותקונן אורנה בנאי מעל דפי "מעריב", כי "לימור אמרה לי במופרש... כי היא אינה רוצה להניף דגלים. לא דגל חברתי, ולא פוליטי ולא עדתי". צודקת איריס מזרחי כאשר היא מצטטת מתוך הספין-אוף המוצלח שנעשה ב"רק בישראל" ל"חלום מתוק", להיט ההמונים ההמוני: "כולנו פה נבחר לימור/ והעתיד יהיה שחור" (עמוד 38), ומתייחסת לכך כאל מחאה חברתית והזלפת פסימיזם קדורני וסופני אל לב הפריים-טיים בתואנה של "בידור". יכולה בנאי, ורשאים גם קוראים אחרים, לסבור כי "לימור" כדמות אינה יותר מאשר "לימור" מפעל הגאגים והדאחקות, אבל "לימור" היא יותר מכל מה שהיא נתפסת בעיני הציבור הצופה בטלוויזיה ולא מי שהיתה רוצה אורנה בנאי לראות כדמות שטוחה, בובה על חוט שנשלטת לחלוטין על ידה. מיום שבקעה "לימור" לאוויר העולם, הופקעה מרשות יוצריה והשחקנית המגלמת אותה, והפכה לטקסט הכותב את עצמו בהקשר תרבותי רחב בהרבה מרצונותיה של אורנה בנאי. ככה זה עם מדיה להמונים.

מעניין מאוד גם מאמרה של טל ארבל על ורדה רזיאל-ז'קונט וניכוס עיקר תהילתה ל"שיטת ורדה" – אחותה הגדולה והאמיתית של "שיטת בתיה" מ"משחק החיים" – לאישיותה הססגונית והפסקנית של ז'קונט ולתאווה של הציבור לחטיפי ממבו ג'מבו פסיכולוגיים בתואנה של שיחה על הבעיות האמיתיות בחיים. הבחירה בנחמיה שטרסלר - עיתונאי כלכלי בכיר מ"הארץ", שהפך, שלא בטובתו ואולי לשמחתו, ללץ טלוויזיוני המנופף באצבעו לקול מצהלות עם ישראל הצופה בערוץ 2 - להיות אביר השיוויון והצדק החברתי, אינו עולה בקנה אחד עם תמיכתו (גם אם המסויגת לעתים) בחלקים נרחבים מתוכניתו הכלכלית של נתניהו. שטרסלר אינו מגן החלכאים ואינו אביר צמצום הפערים החברתיים, בוודאי לא "קולה הרוטן של השפיות". עונים בהרבה יותר ממנו להגדרה היו דווקא רינו צרור ושלי יחימוביץ'. חבל על שטרסלר שעיקר תהילתו החדשה נובע מהנפנוף המצועצע שלו באצבע, אומר "אז... שלא יעבדו עליכם", וחבל גם שדווקא הוא נבחר להיכנס לספר כמייצגה של השפיות הרוטנת.

מאמרו של שאול סתר על דורון רוזנבלום גם הוא מעניין ומחכים, אולם מציב בפני כותבו את הקושי הגדול ביותר שניתן להעלות: כתיבה על כתיבתו של מי שכתיבתו טובה משלך. למעשה, טובה מכתיבת כולנו. אולם למרות זאת, סתר מפגין גם הוא לוליינות לשונית משלו: "...באופן זה הוא מצליח לשכנע באבחנותיו החדות, התמידיות, הנצחיות, ובה בעת לאחד את קוראיו סביב מהדורת המובן מאליו הישראלית, תוך שמירה בטוחה על להבתה הבוטחת" (עמוד 66).

מאמרם של דפנה רוזנבליט ועודד וולקשטיין על פנינה רוזנבלום עושה עבודת ליקוט ארכיונית מוצלחת מאוד של כל פניני פנינה ועל פנינה שנאמרו עליה ועל ידה וממזגת את החומרים לקולאז' הרהורים עליה, כמו רצף לינארי אינסופי של סימני שאלה, שיותר מאשר פותרים את חידת פנינה, ממצבים אותה כמשל, חידה ושנינה, שעל הציבור להשלים עם קיומו; פרק נוסף בדרך להבנתו את עצמו. המאמר הטוב ביותר בספר הוא זה של נועם יורן על דודו טופז, אותו הוא מאפיין כ"גרסה חדשה, וולגרית ובוטה של הצבר" (עמוד 97), ועורך דה-קונסטרוקציה של מיתולוגיה מקומית כדי להקים מרכיביה את דמותו של דודו טופז – האלטר אגו הגדול ביותר של ישראל הישנה והטובה, ובוראה הגאה של ישראל החדשה, זו שרושמת בתחתית פרסומת למשקה חלב בהשתתפות חיילים: "המציגים אינם חיילים".

הדוד שבא להתארח, חיים ברעם, הוא אחד הפובליציסטים המעניינים והמקוריים שפועלים בישראל כיום, ויפה עשה ניר ברעם שמחל על פוטנציאל הרינונים הבעייתי הטמון בשיבוצו. ואמנם, ברעם מספק את הסחורה, עם פרק מאלף על דמותו של אלון מזרחי, הכדורגלן וצינור הפליטה של מטבעות הלשון. ברעם בורח מהעיסוק הסטריאוטיפי, הכמעט מתבקש, בדמותו של הכדורגלן כגיבור תרבות רפה שכל שעלה לגדולה מן הביבים, ועוסק דווקא במזרחי כמטונימיה לישראלי החדש, למזרחי המתהווה ולהתכתבות המרתקת של דמות "האווירון" עם זו של דוד לוי. הבחירה לעסוק בדמותו של סמי שלום שטרית (פוריה גץ–גל) מקורית ומרעננת, מכיוון שלהוציא הוא, כל הנזכרים הם סלבריטאים מוכחים, ידועני על, כל אחד בתחומו, בעוד שטרית הוא (לפחות כרגע), עדיין, רק הערה שנותרה בצריך עיון, נושא ודמות שהתרבות הישראלית מעדיפה לדחוק אל מחוץ לכיסי הבילוי של לכל המשפחה, ובכלל, משורר, אינטלקטואל ופעיל חברתי שמטיף את משנתו מארה"ב.

יערה שחורי, ידידת המערכת, מתמודדת היטב עם דמותה של אורלי קסטל-בלום, הסופרת המחוננת וכתב החידה התרבותי, וסונטת בה על רצונה להקים לעצמה מצבת זיכרון באמצעות ספריה: "אולי כל מי שכותבת כל היום אני, אני, אני, ואינה מתחייבת לגבי זהותה תמצא מעט שלווה, כמו הפולניה, רק בקבר" (עמוד 213). אמנם לא נעים לקרוא (וקסטל בלום מחתה נמרצות גם היא מעל גבי "מעריב"), אולם לגיטימי לשאול בהקשר של פענוח דמות הסופרת העברית החשובה ביותר כיום, לטעמי. ברעם עצמו נועל את הקובץ עם מאמר על אהוד יערי, היודע כל, המפרשן לעם לא את הסמוי מהעין, אלא את שעליו להרגיש, ומציג תמונת מציאות שמסתמכת גם היא על היכרותו עם עצמו ועם מושאי פרשנותו.

"אדוני התרבות" הוא מוצר חיוני בעת הזו של התגבשות התרבות הישראלית ותהליך המיפוי שהיא עוברת. הבחירה לעסוק בתופעות תרבות מבעד לפריזמה של דמויות ולא מבעד לעדשה יבשושית של תיאוריות מופשטות – היא מבורכת. יותר מזה, בשדה ההולגרמות התרבותיות שהופכת ישראל להיות, פירוקם של בדידים והשלכת רסיסיהם על דו