תיק מיצי

"אל תירו בחתול", אמר רוי הורן לפני שהתעלף. הורן, חציו של צמד הקוסמים הלאס-וגאסי "זיגפריד ורוי", גילה לתדהמתו שנאמנות של חתול, בייחוד כשמדובר בחתול גדול במיוחד, היא עניין הפכפך. בשבוע שעבר, בלאס וגאס, הסתער הטיגריס הלבן שהופיע עם הצמד הנוצץ על צווארו החשוף של הקוסם וגרר אותו מהבמה. לא עזרו המחאות או שנות ההיכרות בין השניים: רוי הורן חסר ההכרה נזקק לניתוח חירום. לטיגריס שלום.

הקשר בין אדם וחתולו לעולם יישא אופי חידתי. כל בעל חתולים (על אף שאין באמת בעלות על חתול) יודע שמדובר ביחסים קסומים ומסתוריים. במגורים משותפים עם חתול תוכלו למצוא בצד שעות חיבה ורוגע גם שריטות-חיבה צורבות על זרועותיכם. שאו אותן בכבוד: זוהי אהבה מורכבת. אולי משום כך מגדלי חתולים נוהגים לראות עצמם כמתוחכמים והרפתקנים יותר מאנשי כלבים. כדאי גם לזכור שמעל בחורות שמגדלות כלבים לא מרחפת הסכנה להפוך לגברת זקנה ומעופפת המתגוררת עם שישים חתוליה העונים כולם לשם מיצי. בחורה עם חתול תמיד נוטה אל עבר הקלישאה האורבנית.

אבל יש קשר ישיר בין גודלו של החתול למסתורין וממד הסכנה שכרוכים בו. ב"האיש הקטן" של אריך קסטנר מנסה האישון האמיץ לאלף גורי חתולים. האילוף מסתיים בכך שהאיש הזעיר לכוד תחת כוס זכוכית עת שלושה גורי חתול מביטים בו בעניין לא מבוטל. אולי טוב שכך הסתיימה לה היוזמה החופשית; אפשר להניח שאפילו בקרקס ספרותי גורי חתולים הם לא אטרקציה בימתית. טיגריסים הם, כמובן, קרקס אחר לגמרי. אמנם רצוי לזעוק בחמה ולאסור את הכניסה לנתב"ג על כל הקרקסים שנוהגים לאלף חיות ולהציגן, אבל דווקא הרומן "חיי פיי" (הוצאת כנרת) יכול על פניו להיקרא כמניפסט נלהב בעד האילוף. השאלה היא מי מאלף את מי.

ב"הנסיך הקטן" מבקש השועל את הנסיך "אלפני נא" וטוען: "אם תאלפני יאורו חיי כאילו זרחה לי השמש. או אז אכיר את קול פעמיך ואדע להבחין ביניהם לבין צעדיהם של כל האחרים". יחסי האדון והעבד מעולם לא נשמעו מפתים כל כך כמו בנאום השועל. ואכן גם ב"חיי פיי" מצדדים באילוף הדדי. בתחילת הספר משמיע הגיבור הצהרות נלהבות בעד כליאת חיות בגני חיות. מאמץ השכנוע שלו אולי מקומם, אבל הנסיבות המקלות הן שזה המצדד בצמצום טיגריסים למקומות קטנים נאלץ בעצמו לחלוק במשך חודשים ארוכים סירת הצלה עם חתול ענק. היות וטיגריס הוא אחד משותפי הסירה הבעייתיים ביותר, כולל אלה שמחביאים לך את המלח בזדון, אפשר להבין את מקור הצהרותיו.

ב"חיי פיי", זוכה פרס בוקר לשנת 2002, מתואר מסע הישרדות משותף של טיגריס בנגלי כתום והדור העונה לשם ריצ'ארד פרקר ונער הודי בן 16 בשם פיי פאטל. הטיגריס ונערו הם ניצולי ספינה טרופה. בחייהם הקודמים, פיי (כמו הסימן המתמטי) היה בנו של מנהל גן החיות, וריצ'ארד פרקר טיגריס כתום מן השורה. בלב-ים יחסיהם מועדים להשתנות, עת הם מוצאים את עצמם, כמו בבדיחה גרועה, ישובים יחד בסירת הצלה עם צבוע, זברה שבורת רגל ואורנג-אוטן, כולם שרידי גן החיות שנארז ונשלח לקנדה אך מעולם לא הגיע ליעדו. לא סתם עולות בנקל הקונוטציות ל"האיש הקטן" ול"הנסיך הקטן". סיפורים על חיות נדחקים תרבותית רובם ככולם למחלקת הילדים. עם התבגרנו אנו זונחים מאחור את פליקה, משלי איזופס וכל הידידות זהובות הפרווה ויפות הסנפיר. להתראות לך דורית אורגד. לו רק בשל כך יש לשמוח בסיפור למבוגרים שכולו מערכת היחסים בין נער וטיגריס.

הסיטואציה הביזארית והפרועה בה החתול וטרפו כלואים יחד בסירת הצלה מתוארת בריאליזם חד ומשכנע. יאן מרטל גורם לנו להאמין שכל ברירת המינים הזו יכלה להתנהל בדיוק כך בלב האוקיינוס. הסופר הקנדי כתב בשנינות ובתנופה את הלא-ייומן ולא-יסופר כסיפור שיסופר וייאמן בהחלט. ואכן, בפנייה סמויה לקוראיו טוען מרטל לקראת סיום: "אני יודע מה אתם רוצים. אתם רוצים סיפור שלא יפתיע אתכם. שיאשר את מה שאתם כבר יודעים. שלא יגרום לכם לראות גבוה יותר או רחוק יותר או אחרת. אתם רוצים סיפור שטוח". אבל אם תתנו לו הזדמנות הוא יצליח להפתיע אתכם באופן מענג ומקורי.

סיפור ההישרדות של פיי אינו רק הישרדות מול שיניו של טיגריס אימתני, אלא הישרדות מול הפחד, הבדידות והייאוש. המסקנה ברורה: לו הייתם נקלעים לאיזו סערה רצינית בעודכם אוחזים בקורת טיטאניק רופפת, היה נחמד לו נמצא לכם חתול רטוב שיהמהם ברגעים הקשים. "חיי פיי" הוא סיפור הרפתקאות משובח ומשעשע, שמלמד דבר או שניים על הישרדות ימית ועל חיי אנוש. ובנימה אופטימית זו גם לגבי הטיגריס מלאס וגאס יש חדשות טובות: מתרבות הפרשנויות לפיהן הטיגריס ביקש להציל את רוי, כשזה מעד על הבמה. הטיגריס בעל הכוונות הטובות פשוט אחז בצווארו כפי שאם מרימה את גוריה. לכו ואמצו חתול.