צעד קטן לאדם, צעד קטנטן לאנושות

אם הייתי צריכה להגדיר במילה אחת את הסרט "צעד קטן", סרטו הארוך הראשון של כהן הפרסומות הגדול שחר סגל, הייתי בוחרת במילה משתדל. הפסקול המתקתק של אביב גפן ודניאל סלומון, התסריט העוסק בהתבגרותם של ילדים, והתאורה, הו התאורה. כולם כל כך משתדלים. אבל משהו במכלול הסרט לא מסתדר, לא זורם, מאולץ. כאילו שכל סצינה נעשתה בשביל מה שיגידו עליה מאוחר יותר. אולי זה הניסיון לדחוס בסרט אחד יותר מדי נושאים: מחלת הסרטן, גירושים, אובדן עבודתו של אב המשפחה, רומן מהצד של האמא. ריבונו של עולם, גם ככה קשה לנו.

במרכזו של הסרט ארבעה נערים מתבגרים: סהר, דובה, נעם ואייל. סהר חוטף מכה בביצים במהלך משחק כדורגל, מגיע לרופא (איציק ויינגרטן), שמגלה שדווקא חברו, אייל, חולה בסרטן. שלושת הנערים, שעד גילוי המחלה התעסקו בעיקר בשאלה "מתי כבר נזיין בפעם הראשונה", מתמודדים כעת עם השאלה "איך נסדר לאייל זיון כדי שלא ימות בתול". אבא של סהר מועסק בפרויקט של נאס"א, עד שמגיע נציג אמריקאי ומודיע על הפסקת הפרויקט, והאב מחליט להעביר את הפרויקט לחצר ביתו. האמא (חלי גולדנברג) מנהלת רומן עם הרופא, וסהר תופס אותה כשהוא מגיע הביתה עם חבריו ביום שאין בית ספר. תמהתני – איך יכולה האם להזדיין עם המאהב בבית כשבעלה בונה טיל בחצר?

אין בסרט רגעי שיא של ממש, וגם אם יש הם כה צפויים, עד שהתחושה היא שחייבים להתרגש עכשיו, מהר, לפני שתיעלם מנגינת הפסנתר המלודית. גם הרגע שבו החברים מסדרים לאייל החולה ביקור אצל זונה הוא לא ברור. אם זה אמור להיות תמים ומרגש – זה לא. זה אפילו קצת דוחה. ובאופן כללי העיסוק האובססיבי של הנערים במין מעורר דז'ה וו לא מבורך לסרטי התבגרות ישראליים. מציצים לאחות הגדולה של החבר, רואים סרטים כחולים ביחד כשאמא הולכת לישון - לא נותר אלא לקרוא לבנצי ויודל'ה ולאונן ביחד.

כמה מילים על התאורה. עם כל הכבוד להשקעה המרובה ולמשחקי האור והצל האמנותיים נוסח דלקרואה - אף משפחה ישראלית לא יושבת בבית לאכול ארוחת ערב בחושך, כשאלומת אור כתום מאירה על שולחן האוכל. ועם כל הפרגון לגופה החטוב של חלי גולדנברג, גם הקלוז-אפים המרובים על פרצופה המוצף באור בהיר קצת עושים לה עוול.

ובכל זאת נקודת אור: הליהוק והמשחק של כל הילדים טובים מאוד. מביניהם מתגלה אדם הירש, המשחק את דובה, ככישרון בולט. גם מי שלא נהנה מהסרט יתקשה שלא להתאהב בילד הנמוך–חוצפן-חרמן–מצחיק–רגיש הזה.

אי אפשר להגיד ש"צעד קטן" הוא סרט התבגרות קלאסי, אבל יש סיכוי ששכבת הגיל הזו תפיק הנאה מסוימת מצפייה בו. הורים לילדים מתבגרים עשויים להזיל דמעה. לכל השאר איאלץ לומר – לגמרי לא חובה.