פיספוסים

לפני בערך עשר שנים, בשנים שסביב חתימתו של הסכם אוסלו, נפוצו בחוגי השמאל מדבקות תמיכה בתהליך. על המדבקות היתה כתובה מילה אחת - "שלום" - בטיפוגרפיה זהה לזו שבלוגו של תנועת "שלום עכשיו". ברקע של השלום היו שמים תכולים, מנוקדים בעננים קלילים וצחורים. הלך הרוח שמאחורי המדבקה הזו הוא אותו הלך הרוח שהביא את דני סיטון ותור בן מיור לקרוא לסרטם התיעודי על תולדות תהליך אוסלו בשם "השלום ושברו". היה לנו חלום, מרמזת הכותרת, בהיר ויפה וקליל, ועכשיו הוא התרסק על הקרקע הכהה והקשה.

כמו השלום שבמדבקה, גם התרסקות תהליך אוסלו נתפסת באיזשהו מקום כאירוע מטאפיזי. לא יעזור כמה רצו סאיב עריקאת וגלעד שר, יאסר עבד רבו ואורי סביר – איט ווזנט מנט טו בי. הסרט לא עוזר לשנות את התחושה הזאת. הוא מתאר את קריסת התהליך בדקדקנות מתישה אבל מרשימה. הוא עוקב אחרי האירועים למן החתימה על ההסכם בבית הלבן ועד ימינו כמעט, ומשאיר אחריו המון תהיות מסוג "מה היה קורה אילו": אילו שרון לא היה עולה להר הבית, אילו ערפאת לא היה מתעקש שלא היה בית מקדש, אילו ברק לא היה מתעקש שחייבים להכריז על סיום הסכסוך, אילו פרס לא היה מפסיד בבחירות, אילו לא היה פוגע פגז בכפר קנא, אילו לא היו מתפוצצים אוטובוסים בדיזנגוף, וכמובן אילו רבין לא היה נרצח. התחושה שעולה בין הדברים היא שאם רק היו העניינים מתנהלים אחרת, לא היינו צריכים היום לבדוק מה השתבש.

יש בו לא מעט רגעים מעניינים, בסרט. למשל, הרגע שבו ביבי מצהיר במפורש שלמעשה לא היו לו שום כוונות למלא אחר ההסכם ("התכוונתי למלא אחריו עם רעיון אחד: להחליף את החלק הערבי של חברון בשאר שטחי יו"ש"); הרגע שבו גדי בלטיאנסקי, עוזרו של ברק, מתאר את דברי ברק לפני פסגת קמפ דייויד ("או שיהיה הסכם שיוביל לסיום הסכסוך, או שיהיה כישלון שיוביל לעימות אלים"); הדרך שבה ערפאת מתכחש לקשר ההיסטורי והדתי של היהודים להר הבית ("חפרו שם בכל מקום, ולא מצאו אבן אחת מהמקדש"). כל הרגעים האלה ממחישים עד כמה מה שנראה קרוב מרחוק נראה מקרוב מאוד רחוק. אבל דווקא בגלל העיסוק בפרטים, הסרט לא מביא מבט-על על כל התהליך מראשיתו. וזאת הנקודה החלשה שלו.

מצפייה בסרט נדמה כי הנחת העבודה של יוצריו הינה שבתנאי מעבדה ההסכם הזה היה עובד. לכן, כנראה, לא ראו סיטון ובן מיור שום צורך לבחון את ההסכם עצמו, את התנאים בהם נחתם ואת האינטרסים של מנסחיו. בראיון שנערך לא מזמן עם רון פונדק, ממנסחי ההסכם הראשוני באוסלו, אמר המרואיין לארי שביט, בצורה המפורשת ביותר, שהוא ניסח את ההסכם הכי טוב לישראל. במילים "טוב לישראל" הכוונה לישראלים כמו פונדק, חילונים-ליברלים-מעמד בינוני; לא לאנשי הימין הדתי שרמת החיים חשובה להם הרבה פחות מרמת הגולן. אבל מתוך הדברים האלה – ועוד יותר מעיון בפרטי ההסכם עצמו ובהשפעות המיידיות שהיו לו על רמת החיים של הפלסטינים – אפשר להבין שלא בהכרח מה שטוב לישראלים החברים של פונדק, ולפלסטינים החברים של אבו מאזן, טוב בהכרח לפליט ממוצע בבלאטה.

וכאן אנחנו מגיעים לדברים שהסרט לא מדבר עליהם: בשום מקום בו לא מוזכרת העובדה שממשלת רבין, ממש עם תחילת ביצוע ההסכם, המציאה את מדיניות הסגרים שחנקה את הכלכלה הפלסטינית המצומצמת גם ככה. בשום מקום בו לא נשמעת ביקורת, אפילו מרומזת, על חונטת ערפאת המושחתת שלקחה לעצמה את עמדות הכוח, פתחה קזינו וחשבונות בנק בשוויץ, ויחד עם יוסי גינוסר נשענה אחורה והדליקה סיגר. דבר נוסף שחסר בסרט, ושהעדרו בולט, הוא פיגוע ההתאבדות הראשון של תקופת אוסלו: פיגוע הירי במערת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין. לאירוע הזה – טבח המוני בלב מסגד - היתה השפעה מכרעת על עיצוב הלך הרוח הפלסטיני באותן שנים. בסרט אחר שמוקרן בימים אלה, הפרק בסדרה "עידן הגנרלים" שעוסק ברבין, נאמר שאחת הטעויות הקריטיות של רבין היתה שלא ניצל את האווירה שאחרי הטבח כדי לפנות את המתנחלים מחברון. אני לא יודע עד כמה צעד כזה היה אפשרי באותו זמן, אבל אין ספק שהיד החופשית שהמשיכה להינתן למתנחלים בחברון לעשות כרצונם לא גרמה לפלסטינים להשתכנע בכנות כוונותיהם של הישראלים.

הסרט "השלום ושברו" מותיר את הצופה עם טעם מר של החמצה. איך יכול להיות שעם כל כך הרבה רצון טוב משני הצדדים, כל כך הרבה אנרגיות שהושקעו, כל כך הרבה סופי שבוע באתרי הנופש השונים של הממשל האמריקאי, אנחנו בכל זאת סוגרים עכשיו שלוש שנים למלחמת פוסט-אוסלו? בעיניהם של יוצרי הסרט, תהליך אוסלו מספק המחשה עצובה במיוחד לחוק הראשון של מרפי: אם משהו יכול להשתבש, הוא ישתבש. אבל יכול להיות שסיכויי ההצלחה של הסכם אוסלו היו קטנים לא בגלל איזו גזירת גורל או חוק מטאפיזי. יכול להיות שההסכם עצמו נולד מגישה פרו ישראלית, שניצלה את חולשת ההנהגה הפלסטינית באותו הזמן כדי לחתום על הסכם שנוח לישראל. לכן, למרות שהסרט עושה עבודה תיעודית מעמיקה ומרתקת בעניין התהליך, גבולות ההסבר האפשרי שלו מצומצמים מדי. אילו נקודת המוצא של יוצריו היתה אחרת, יכול להיות שבסיומו תחושת התסכול היתה קטנה ותחושת הכעס גוברת. כי הכישלון הוא לא תהליך דטרמיניסטי. יש לו הרבה אבות, ורובם מתראיינים לסרט.


* חלקו הראשון של "השלום ושברו" שודר בערוץ 2 ביום ראשון ב-22:15. חלקו השני ישודר ביום רביעי ב-22:19