זקפה לאומית

כשיעל בר-זוהר מתגוללת על יהודה לוי בפרסומת החדשה לפוקס, באיפור עיניים שחור נמרח, בשיער שנושק לג'יפה ובעכוז שכלוא בתוך הג'ינס כמו גולגולת של עובר שעברה טיפול ריטוש שלה, היא לא מוכרת בגדים. כשיהודה לוי והגבריות הפוטו-עדכנית שלו גוהרים מעל יב"ז, גם כאן באיפור עיניים שחור ובאיורי קעקוע מגוחכים, הוא לא מוכר מותג אופנה. זה ברור, ודאי ומוחלט, בדיוק כשם שמנוי וסגור עם כל צופה בפרסומת שהחרמנות הסינתטית שהם מזייפים מול המצלמה היא הדבר הכי אותנטי שאפשר לצלם כיום בישראל – שהרי בכל זאת, בכל זאת: יעל בר-זוהר והבוביז פוגשים את יהודה לוי ופרצוף הניטים הסימטרי. שני סמלי הסקס הענייניים ביותר בישראל כיום מדמים פור-פליי מיצי מבעבע מול המצלמה – איזה תותב גבריות לא יזדקר? איזו סגסוגת שפתיים לא תתלחלח?

אבל קיים גם העניין הרכילאי הטהור: יב"ז ויודה עשו זאת פעם כדת וכדין, באישור מועצת התלמידים של צעירי תל אביב, אז, כשכולנו היינו תמימים באמונה כי בכוחה של הקופסה הזאת, התוכנית הזאת – "רמת אביב ג'" – להפוך אותנו לבעלי הילה, למלאים בכסף, לחטובים לנצח, לסקנד קאמינג אוף ג'יזס בחוטיני. אבל היום, כאשר יודה ויעלי נכנסים לנעליים הגדולות של "מגלמי סקס מקצוענים בתשלום", הם לא הופכים לכוכבי פורנו ישראליים, אלא להערה על ההבדל בין תעשיית ההבלים בישראל לבין סקס.

וההבדל הוא פשוט: בעוד בסקס אשליית הזיוף מעורפלת, חשאית, מתרמזת, בפרסום ופרסומות היא ודאית, מוחלטת, הרסנית. ומכאן עולה השאלה: כאשר הציבור צופה ביעלי מנשקת את י. לוי, תוחבת את לשונה הסגלגלה אל חלל הפה הטחוב שלו – האם היא מזייפת באמת או מעמידה פנים באמת? האם היא מרגישה את הרטט הדק בגווה הצנום והמעוגל, או שמא מדובר בצינת המזגן באולפן? התשובה, מכל מקום, אינה מוחלטת. קרוב לוודאי ששניהם, גם בהינתן התפאורה מסביב, מסוגלים לרגשות אנושיים ולרסיסי בעירה וגירוי. ואם כך, בוודאי שעומד לשניהם.

כאן, בנקודה זו ממש, נעצר הצופה, לאחר שהניח את הנחת היסוד הזאת ועובר להתחבט בסוגיה השנייה שמעלה צפייה במפגש הטיטנים בזעיר אנפין הזה: האם יש סיכוי שמסך הזכוכית המפריד בין המציאות המדומה והמבוימת של הטלוויזיה יוסר לרגע והשניים (לאחר רגע טלוויזיוני שכולו מחווה לזוגיות המתוקשרת שלהם ז"ל) יבשילו לכדי כדאיות זיון הדדית בשנית? אין לדעת. ימים יגידו. אלוהים יודע. קרוב לוודאי שלא. אפשר שכן. למי זה משנה?

זה משנה. זה משנה לצופה שכן הוא רוצה להאמין שביכולתו, באמצעות צפייה בפרסומת, באמצעות רכישת פוקס, להשפיע על מהלך ההיסטוריה הזוגית המשותפת של צמד האייקונות המלוקקות, ובקו ישיר גם על דברי ימי תרבות המיץ של הזבל של מדורי הרכילות, כלומר על התרבות הישראלית כולה. הפרסומת, במהלך מחוכם, בנויה כסרט שמנהל את עצמו לאחור, מהסוף להתחלה, ומציע סוף מכוער (בר-זוהר יוצאת מהחדר נבגדת ונזעמת, חמושה בכיעור יפהפה - לוי נותר לבדו); אמצע - שהוא חישוף הסוד לפרידה (אולי גם לפרידתם בחיים האמיתיים, רומז ההקשר המציצני של מדורי הרכילות): בר-זוהר מוצאת מספר טלפון של נערה אחרת במכנסיו של יהודה לוי; והתחלה - שהיא גם הסוף וגם תקווה לעתיד טוב יותר, שהוא שחזור של העבר: לוי ובר-זוהר נכנסים הביתה שמחים ומחורמנים, מסתערים זה על זו ויוצאים למסע ממנו לא ישובו.

לאחר שנגמר הסרטון מוצא עצמו הצופה בוהה ברצף התמונות המפוזר הזה ושואל את עצמו, "למה שני אלה בעצם לא ביחד?". התשובה פרוזאית: בחיים האמיתיים בר-זוהר מאובזרת בגיא זוארץ, ישבן אגס והכל, ויהודה לוי מצויד באפרת בוימולד, בעצמה וריאציה מתוחכמת יותר על יעל בר-זוהר. אבל לרגע רשאי הצופה להאמין כי שניים אלה, שהתחילו בקטן ולא ידעו שהם כאלה, הזדמנו אל הסט של פוקס, אל הטלוויזיה של כל צופה בישראל, כדי להתקמבק לנגד עיניו. זה הקאמבק היחיד האפשרי עבור שני הדימויים השקופים האלה: מפגש פסגה בן שלושים שניות, לא ממומש, לא מגובש, אך עדיין טוב בהרבה מכל זיון בשרים אמיתי שאי פעם יחוו בעתיד, או השתגלו בעבר. ככה זה, הקיום בתוך תודעה טלוויזיונית פיקטיבית הופך אפילו את הזיוף למוגזם, אפילו את המופשט לפחות מלא מוחשי. ואת הסקס להרבה יותר טוב.