פרק 17

המשרד נראה כמו אחרי טבח מערת המכפלה. רק שבמקום גופות של מתפללים ערבים היו זרוקים חסרי חיים על הרצפה הקלסרים שלי, מסמכים, תצלומים שלי, של רוני ויואבי בימים שהעמדנו פני משפחה בורגנית כנועה, צייתנית ומאושרת, כלי מטבח, בגדים ואפילו טלוויזיה מנותצת. "הוא הקדים אותנו", אמרתי ללי. "מי?", היא שיחקה אותה פחות אינטליגנטית מהנדרש אצל רוצחים שכירים עם פנסיה של משרד הביטחון. "רז שטרן ומאטה הארי", אמרתי. דודי גיל שאל, "מי?", ולי אמרה, "מאטה הארי מתה מזמן". המחשבה שהגורל שלי היה נתון בידי שני החורים השחורים הללו של השכלה כללית לא הועילה למצב הרוח.

"הוא הגיע לכאן לפנינו וחיפש משהו", הצעתי הסבר הגיוני. "מה הוא חיפש?", שאל דודי. "את זה תגידו לי אתם. אתם הרי יושבים על העוקץ שמלבישים עליי". לי אמרה, "שום עוקץ ושום כלום. יש בלגן, נכון, אבל זה לא עוקץ. אנחנו לא נוכלים ולא רמאים". דודי אמר, "אמרתי לך שהעסק הזה מסריח. אמרתי לך שהם עובדים בתיאום. עובדה שבשנייה שנעלמנו מישהו הפך לו את הבית למזבלה חירייה. ואיזה מישהו? רק מישהו שידע שהוא יצא מפה איתנו. רז שטרן". הבטתי בערימת הטמטום האנושית הזאת ואמרתי לו, "אהבתי אותך יותר בתור סוכן שחקנים ליגה ז', עם מוח בגודל של גזר גמדי ואישיות של פיסטוק חלבי לפני קילוף. היית יותר נחמד כשהיית טמבל עם תעודה. עכשיו, כשאתה משחק אותה ד"ר ווטסון, אני מבין למה שרלוק לא השתין על העוזר שלו". דודי לפת את אשכיי וקיפל אותי לריצפה. הוא סחט אותי מכאב ולי אמרה, "אולי מספיק? שני אינפנטילים".

היא פנתה אליי, "תחליט מה אתה רוצה, למות או לחיות. אם אתה רוצה למות, אין בעיה, דודי ישמח לשחרר אותך מהגיהנום של חוסר המשמעות שנקרא החיים שלך. אבל אם אתה רוצה לחיות, כדאי מאוד שתתחיל לשתף פעולה, כי משחקי המילים שלך לא רק שלא מצחיקים אותי, אלא גם מעיקים עליי". אמרתי, "אם זה רז, אז הדבר היחיד שיכול להיות שהוא חיפש כאן זה משהו של ראש המוסד שאולי שכחנו כאן כשקיפלנו את הגופה שלו לתוך הבגאז' של האוטו שלי. יצאנו בחיפזון ויכול להיות שמשהו נפל". לי אמרה, "יכול להיות, אבל למה הוא הפך לך את כל הבית בשביל למצוא משהו ששכחתם ליד השולחן". כשאמרה "ליד השולחן" התחלתי להרגיש ויברציות של גועל נפש ובעתה משתלטות לי על הטחורים. הייתי זקוק לחירבון דחוף, תחליף סיגריה להתמודדות עם הפחד.

"איך את יודעת שהוא היה ליד השולחן?", שאלתי. לי התעניינה, עדיין לא מבינה, "מה? מי?", ואני אמרתי, "ראש המוסד. אולי רז רצח אותו באבמטיה? אולי בשירותים? אולי ליד החלון? איך ידעת שהוא נפל מת למרגלות השולחן שלי?". דודי הביט בה במבט של "חתיכת בהמה מטומטמת, אפילו את סיפור הכיסוי על סיפור הכיסוי שלך את לא יודעת להחזיק כמו בנאדם". והיא השיבה לו מבט של, "אם תדווח על זה למישהו, לא תהיה לי ברירה אלא לשחרר גם אותך מהחובה הנוראית של להמשיך ולנשום". הם שתקו. "אני מחכה לתשובה", אמרה לי. "לא, אני מחכה לתשובה", יישרתי את סולם הקדימויות. "צפיתם ברצח של ראש המוסד? עקבתם אחריי? עקבתם אחרי רז? אחרי מי אתם עוקבים בכלל? מה אתם רוצים? מי אתם?". לי אמרה, "מי שבילגן לך את החדר זה לא רז. רז יגיע תכף ומיד, אני בטוחה". ודודי שאל, "אז מי?", ולי אמרה לו, "אתה יכול לנחש לבד". דודי אמר, "לא נראה לי". ונראה מבולבל ומופתע. ולי אמרה, "בדיוק כך". דודי התעקש, "לא נראה לי שהיא...", ולי אמרה, "היא מחפשת את זה, זה ברור". ואני צרחתי, "מה היא מחפשת? מי זאת היא? והאם צפיתם ברצח של ראש המוסד?".

דודי ניגש למטבח וניסה לארגן לעצמו שחור מאוסף כלי הקפה שהיו מפוזרים, חלקם מנותצים, בחדר. לי אמרה, "אני לא יכולה להגיד לך כלום, שולי. אני באמת לא. אני לא יכולה להגיד לך שאני מצטערת על זה, אבל יכול להיות שבנסיבות מסוימות, מתישהו, אם תהיה מועיל למשהו, נוכל לזרוק לך עוד פירור. בינתיים בוא תבדוק את התכולה של המקום ותגיד לי מה חסר". היא הדליקה לעצמה סיגריה, הרימה את השפופרת של האלחוטי, אמרה "לא חשבתי אחרת", והשיבה אותו למקומו. הקו היה מת.

היא התלוותה אליי כשניסיתי להכניס במשרד קצת חיים וסדר, אז החליף אותה דודי והיא ירדה לסופר להביא מצרכים. היא חזרה עם כל טוב הארץ צבעי מאכל בטעמים שונים, מילאה את המקרר, ואז צחקה, "לא חשבתי אחרת". גם החשמל היה מת. "לך סדר את זה", היא אמרה לדודי. "איפה?". היא הצביעה עליי. "למטה יש ארון חשמל, דירה 6". דודי ירד למטה ואני ולי המשכנו לסרוק את הדירה. שום דבר לא נעלם, הרבה היה מפוזר ומושחת. פעיל השלום והשלווה שביקר אצלי בדירה היה חשוד בעיניי בחובבנות או בחיפזון מוגזם. הוא אפילו לא ניסה לביים פריצה לצורכי מזומנים או רכוש. יחסית להתקף ונדליזם, היה מדובר בטיפול עדין למדי, כך שהפורץ שלנו לצורכי ביון לא ברור חש בטוח מאוד להיכנס למשרד שלי, להפוך לו את הקרביים ולהשאיר אותו כמו שהוא. עם קצת מזל הוא אפילו לא חבש כפפות ואז, נשנוש קצר של אבקה מערכת טביעות האצבעות, ויש לי ראיות ליום סגריר. לי היתה שקועה במוסף "אלוהים" של עיתון "הארץ" משנת 94' והמהמה מופתעת כשהתחוור שיוסי ביילין מאמין אדוק. פידרתי קצת אבקה וטאטאתי עם המברשת וליקטתי טביעות אצבעות מלוא החופן. חלקן בוודאי היו שלי, של רז, לי, דודי וראש המוסד, אבל היה אפשר להאמין שגם של מיודענו הפורץ שיעמוד לו לרועץ.

קצת אחרי שסיימתי לסדר, ספקתי ידיי אל לי ואמרתי "אין כלום. כלומר, יש הכל", נשמע בחוץ קול חבטה עמומה, כמו גוש גדול שנפל על משטח קשה. לא היה צריך לעבור הסמכה בתחנת נתניה כדי להבין שהציוץ הקלוש שקדם לו היה קולה של יריה שנחנקה במשתיק קול. גם אידיוט גדול ממני, אם רק היה פוקח את אוזניו, היה מאתר את הצעדים הכבדים, אך הענייניים, שהתקדמו במעלה המדרגות. או שמדובר היה באדם שמן מאוד, או שמדובר באדם שסחב משהו כבד מאוד – גופה למשל. שאלתי את לי, "את שומעת את זה?", והיא אמרה, "אל תנשום". הסתתרנו מאחורי הכורסה, לי באקדח שלוף, והדלת נפתחה. ללא נקישה מקדימה. המשקל