אמצע הדרך שמאלה

שני התקליטים המתחרים על ראש המצעד באנגליה בתקופה האחרונה הם “Life For Rent” , אלבומה השני של דיידו, ו”Live at Knebworth” של רובי וויליאמס (שבעותק שבידי נקרא פשוט “Live Summer 2003”, כנראה כדי לא לאלץ אף ישראלי לנסות ולבטא את השם נבוורת'). נתחיל בדיידו (כדי לגמור עם זה), שהחזרה שלה מעכירה את שלוותי כבר כמה וכמה שבועות. עד שהדייויד גריי האחרון יצא מרוטציה ברדיו, חייבת דיידו לחזור עוד פעם! וסינגל החזרה שלה, “White Flag”, זה כמו "האנטר" אול אובר אגיין.

אחרי ההצלחה המטאורית הפתאומית של תקליט הבכורה שלה, “No Angel”, כבר אין להתפלא שהתקליט השני של דיידו מכר 250,000 עותקים בחמישה ימים, ובכך הפך לתקליט הבריטי הנמכר הכי מהר בשש השנים האחרונות, מאז “Be Here Now” של אואזיס. כל מעריציה של דיידו – ואלוהים יודע שיש הרבה כאלה – ישמחו לשמוע שלא נמצאו הבדלים משמעותיים בין התקליט החדש שלה לתקליט הקודם. לא נמצאו גם הבדלים זניחים. היא רק קצת יותר מבואסת, זה הכל. פרידה מתוקשרת מהחבר, אתם יודעים איך זה. וכך, ללא כל קושי, ממשיכה דיידו לייצר מוזיקה לרווקות נואשות (אך אופטימיות). מבחינה מוזיקלית מביאה דיידו שוב את השילוב הישן והמוכר של פופ אקוסטי מהורהר עם הפקה אלקטרונית-לייט (בכל זאת, אחות של רולו). דיידו נוסעת כל כך באמצע הדרך, שכל מה שנותר זה לקוות שזה יגדיל את סיכוייה להידרס.

גם מבחינה טקסטואלית מתאימה דיידו בול לקהל היעד שלה. התקליט החדש עמוס שירים אישיים על פרידות, על בגידות, על בדידות וכאלה. לעזאזל, היא אפילו כתבה טקסט על אחד הנושאים הפופולריים ביותר בעולם הפקאצות: רומן בחופשה! את כל זה היא כמובן עושה בצורה מאוד מקצועית, נכונה, מנומסת, רכה, רגישה ונעימה לאוזן, שגם מי שמתעב אותה (אך נאלץ לחיות בסביבת רדיו) מתקשה להיפטר משאריות הדיידו שנתקעות בין השיניים בסוף היום. פעם קראתי שהגדירו את המוזיקה של דיידו בתור "מוזיקה לאנשים שקונים דיסק אחד בשנה". הגדרה טובה, אבל עדיף כבר לקנות קקטוס. או אפילו את אלבום ההופעה החיה של רובי וויליאמס.

אלבום ההופעה הנ"ל של רובי וויליאמס נערך מהקלטות של שלוש הופעות ענק שקיים הרובסטר בשלושת הימים הראשונים של אוגוסט. התקליט לא כולל את ההופעה בשלמותה, אבל הוא בהחלט נותן ייצוג מוצלח ללהיטיו של רובי מכל התקופות. באופן טבעי נפתח האלבום, כמו גם האירוע המונומנטלי בעצמו, ב”Let Me Entertain You”, כי זה בדיוק מה שוויליאמס בא לעשות, וזאת בדיוק הסיבה בגללה הגיעו 375,000 איש בקיץ האחרון לנבוורת' להשתתף בהופעה החיה הגדולה ביותר שידעה בריטניה מעודה.

אם לשפוט מהתיעוד המוקלט, יש להניח שהיה שווה להיתקע בפקקים שעות כדי להשתתף בחגיגה הגדולה של רובי. אמנם אין בתקליט שום דבר מיוחד וגם לא רגעים מרגשים מהסוג שהחד-פעמיות וחוסר השלמות בביצוע הנמצאים בבסיסה של ההופעה החיה אמורים לספק – האמת היא שגירסאות האולפן של הבלדות “She's The One” ו”Angels” הרבה יותר אפקטיביות מהגרסאות החיות - אבל דבר אחד בטוח: היה כיף חיים בנבוורת'.

ההופעה הזאת, כצפוי, מצאה את רובי במצב רוח בומבסטי, יומרני ואופורי מתמיד, כשהוא שולט ביד רמה בעשרות אלפי מעריצים מדי ערב כאילו היה פרדי מרקורי בכבודו ובעצמו. אבל מכיוון שמדובר ברובי, יש להניח שהדאון הגיע כבר ביום הרביעי. אם ניקח את ההופעה המיתולוגית של דפש מוד באל.איי רוז בול ב-88' ואת המשבר שנפל על דייב גהן למחרת בתור דוגמה, הרי שצפויה לרובי בזמן הקרוב תקופה לא קלה. אם הדיידו הזאת לא היתה עושה רושם של בחורה כל כך יציבה עם סיכויים נמוכים מאוד להידרדרות (כל מה שהיא צריכה בשביל לצאת מהדיכי זה להתכרבל במיטה עם היומן של ברידג'ט ג'ונס), בכיף הייתי שולחת אותה להופיע בנבוורת' - שתעשה קצת חיים ואז תחטוף את הבומבה. רובי אולי אוהב להתבכיין על הסבל שבצד ההצלחה, אבל אם למישהו פה מגיע לסבול, זה בטח לא לו.


Dido, Life For Rent, הד ארצי
Robbie Williams, Live At Knebworth, הליקון