יונים חיוביים

למרות שביקרו בו עשרות אלפי אנשים, פסטיבל "אמנות הארץ" של השנה שעברה הוגדר ככישלון, לפחות לדבריהם של מי שמסמנים את עצמם כיודעי ח"ן. הסיבות העיקריות לכישלון הן, בקיצור, מחסור באוצרות ראויה ועודף בנקניקיות. לי, לעומת זאת, זכור האירוע דווקא כחוויה חיובית למדי. למרות הדמיון המוגזם ל"טעם העיר", ולמרות חוסר הקשר בין ארובת הכוח לאלף ציורים של פנחס כהן- גן, הרגשתי אז שבעצם הנהירה השבטית, מתחת לקווי המתח המבזבזים (מלשון בזזזזזזז), אל תוך האולם האדיר של רידינג א', יש עוצמה מחשמלת שקשה לאמוד במילים.

רידינג (ובמיוחד האולם העתיק של רידינג א' שנבנה ב-1936) משמש, מצד אחד, כאחד הלוקיישנים היפים והטעונים ביותר שהאמנות הישראלית יכולה לבקש לעצמה, ומצד שני כאחד המתחרים הכי חזקים שיכולים לקום לה. אם להודות על האמת, המקום הזה כל כך מדהים, שגם אם היתה מוצגת בו פיתה יבשה, רובנו היינו מגיעים לחזות בפלא (בתוספת, כמובן, קצת יחסי ציבור, אורגנו, ופינת צביעה לילדים).

"אמנות הארץ" של השנה שעברה לא הצליחה לגבור על תחנת הכוח והפיצות. השנה, למרבה השמחה, מעמידה האמנות, בתערוכה המרכזית, מתחרה ראוי ומרשים. רותי דירקטור, מבקרת האמנות של "העיר", עשתה עבודת אוצרות מעולה, והיא והאמנים מצליחים למשוך אליהם את תשומות הלב על ידי הצגת עבודות עדכניות, תקשורתיות, ובעיקר כאלה שמתייחסות אל החלל יוצא הדופן - בין אם במובן האסתטי (עבודות גדולות, צבעוניות, ממוקמות ביחס נכון למכשירי הענק) ובין אם בהתייחסות ישירה: שי צורים ציפה את אחת ממכונות הענק האדומות בנייר כסף (זו לא העבודה הכי מעניינת, אבל לפחות אפשר לראות בה ניצני מערכת יחסים), ואוהד פישוף וישי אדר מציגים עבודת סאונד מהממת - בקצה הלא נגיש של האולם, שמאכלס מכונות חלודות, העמידו רמקולים והאירו פינות שונות. הסאונד התעשייתי של העבודה הזו ממלא את כל חלל התצוגה, והתבוננות במקור הקול, כשאתה נשען על המעקה שממנו אין מעבר, היא כמו עמידה על רציף שצופה אל עולם פנטסטי שמכיל עבר והווה בו זמנית. כמו שהגדיר זאת פישוף עצמו - זהו הסאונד שחולמות המכונות כשהן ישנות.

"אמנות הארץ" היא מקום מפגש של מבשלת חשמל כוחנית, אמנות, וחשוב לא פחות - בני אדם, אובייקט נדיר למדי בתערוכות בארץ. נוכחות ההמון מעניקה משמעות חדשה לטענה שאמנות נוצרת בחלל שבין היצירה לצופה. המיצג של הדס עפרת הוא דוגמה מצוינת לכך: עפרת נוטל כל ערב כדור שינה וישן על מיטה בכניסה לאולם התצוגה. יש לידו רמקולים קטנים שמדברים, אבל עשרות האנשים שמצטופפים לידו לא מאפשרים לשמוע כמעט כלום. מצד שני, נמצא שם שומר מטעם חברת האבטחה, שדואג שאף אחד לא יציק לאמן הישן, ונמצאים שם האנשים שמציקים למאבטח, ובין כל אלה נוצר משהו חדש לגמרי, שעפרת אולי לא כיוון אליו, אבל הוא מקסים.

בכלל, לצפות בשניים שמנגנים על מיתר הנמתח בין הטבורים שלהם ("אומפלופגוס"- מיצג של אלעד קינר וגיא שרף), או בגיא בן-נר ומשפחתו מחופשים ליענים ("סיפורה של יען" - הווידאו האחרון מבית הייצור הבן-נרי), לבד בתוך גלריה שוממה, זה לא כמו לצפות בהם יחד עם משפחות על ילדיהן בני השלוש שיושבים מרותקים וסקרנים. בקיצור, זה כיף גדול. דווקא הכרה בפן הנקניקייתי וה"כלעמישראלי" של האירוע מאפשרת להבין את גדולתו, מפני שבהיותו מקום של מפגש, "אמנות הארץ" משמש לא רק כמקום שבו אמנות מוצגת, אלא גם נוצרת. תחנת רידינג בשלושת ימי הפסטיבל היא התקבצות מעוררת השראה של יונים חיוביים במלוא מובן המילה, היא זירה של התרחשות, של קרנבליות, של התפוצצות.

למרות שהתערוכה של השנה היא בבחינת קפיצת מדרגה ענקית לעומת זו של השנה הקודמת, גם היא לא חפה מפגמים. דווקא העבודות הפוליטיות, שמנסות "לזעזע את הבורגנות" או "להציב מראה נוקבת מול פני האומה" הן החלשות ביותר. אבל בעובדה שיש עוד מקום לשיפור יש גם תקווה - ההצלחה של התערוכה השנה היא כמעט בגדר הסכם שלום, והיא מסמנת את תחילתה של ידידות מופלאה בין האמנות לעמישראל, בתיווך של הרבה מתח גבוה.