1. בתזמון מושלם עם הסתיו והאלרגיות, מגיעים כעת מכיוון האי הבריטי שני אלבומים שלווים וחינניים של שתי להקות מהצד המאוד רגוע של האינדי. הראשון הוא האלבום השישי של בל אנד סבסטיאן, החבורה הסקוטית הניאו-חנונית, שרבים אוהבים לבטל או לשנוא. "Dear Catstrophe Waitress", שמגיע אחרי הפסקול המעט לוקה שלהם ל"אגדות וסיפורים" של טוד סולונדז בשנה שעברה, רואה את בא"ס אחרי נטישתה של חברת הצוות איזובל קמפבל, ובמצב רוח נדיר של שיתוף פעולה עם התקשורת.
ואולם מה שהופך את האלבום החדש לנגיש כמות שהוא, אינו מסתכם רק בחשיפה בעיתונים ובהסכמה הנדירה להצטלם/להתראיין, כי אם גם בעובדה שהקולקטיב הדמוקרטי שמרכיב את הלהקה החליט הפעם ללבוש ביתר בלעדיות את דמותו של איש הכוח המוביל, סטיוארט מרדוק, ולתת מנוחה למגמת ההתפזרות היצירתית ששררה באלבומים האחרונים. עניין רב יש בעובדה כי על עמדת המפיק המוזיקלי הופקד לא אחר מאשר טרבור הורן, מפיק העל האייטיזאי (פרנקי הולך הוליוודה, פט שופ בויז), שבעצם לא הפסיק לתת בראש גם בשנים האחרונות ההפצצה האחרונה שלו היא הפקת האלבום של הצמד הלסבי טאטו.
בחירתו של הורן נראית במבט ראשון תמוהה למדי, אך מוכיחה עצמה לאורך ההאזנות לאלבום. נדמה כי הורן עוזר ללהקה לשוט בנינוחות על גבי השירים הקסומים, מסדר באופן הולם את העיבודים האורקסטרליים, ואין ספק כי בסופו של דבר, היה זה הוא שהתאים את עצמו אליהם, ולא להפך: מספרים לי כי בדרך כלל הורן מעדיף לעבוד לבד ולהביא את האמנים רק בסוף, להקלטות של רצועות השירה. מובן שהפעם שיטת הגרוב הזו לא הסתייעה לו.
לזכותו של המפיק האורח יש בהחלט לזקוף גם את התיחדוש שבשני שירים: Im A Cuckoo", ובעיקר "Stay Loose" המסיים והארוך, שלא נשמע כמו שום דבר שבא"ס אי פעם עשו: ניו ווייבי, כמעט קשוח, מזכיר את הקלאש ואת בואי, ולקראת הסוף ממש מחמם את העניינים והגיטרות. אפשר לקוות כי הצבתו של השיר הזה בסוף מרמזת על כיוון יותר משוחרר שכזה במוזיקה העתידה להגיע מכיוונם, אבל לא הייתי משקיע בזה את כל כסף הממתקים שלי. על כל פנים, האלבום השישי של בא"ס מארגן כמות לא מבוטלת של איכות מוכרת, ומהווה חידוד קטלוגי נוסף ומהנה של הלהקה הזו והרומנטיקה המסוימת מאוד שאפשר לצפות ממנה.
2. השני הוא האלבום התשיעי של Gorky's Zygotic Mynci, חבורת הוולשים הפסיכ-פולקיים מהשכונה של סופר פרי אנימלס. מאז נטשו לפני כמה שנים החבר'ה בגורקיז את הרעשים המוזרים, הפצפוצים והבלגן, מתאפיינת המוזיקה שלהם בפופ פסטורלי, נינוח ומהורהר. אלבומם הקודם, מ-2001, היה כל כולו שיר הלל חורפי לנוסטלגיה ולבבואת הזיכרון של רגעי קיץ אבודים. לאלבום החדש קוראים Sleep/Holiday", וכמו שאפשר לנחש, הוא אינו מתעסק בעבודה מפוחמת במפעלי טקסטיל.
נדמה כי גז"מ מוסיפים לבדוק עד כמה מינוריים הם יכולים להיות מבלי להיבלע ברקע. זה אלבום חרישי, שדוגל בצ'יל-פולק חסר תקדים ומלודי, שמצליח להישמע מהוגן ומחושב, אך גם בלתי עצור באותה נשימה. הם צוללים אל מצולות הרוגע, מנגנים חרש שירים איטיים ואקוסטיים ומקליטים אותם חי. לפעמים זה כל כך שקט, וכל כך ארוך (כמו ב-Pretty As a Bee"), עד שמאוד קשה לא לאבד ריכוז וליפול שבי לבהייה בדברים טריוויאלים כמו מאוורר, חלון או גרביים.
ב-"Mow the Lawn", השיר השלישי בדיסק, הם חוזרים לרגע לעצמם לפני כמה וכמה שנים, ומרביצים שיר מוקפץ ורוקנרולי. מיד אחרי כן שב האלבום לדעוך אל טריטוריית השלווה המוכרת, ומתעוררת איזושהי מסקנה, שחבל שהשיר הזה בא בשלב כל כך מוקדם, כי אחריו שאר הדיסק הופך בעיקרו לציפייה מנומנמת לשידור חוזר שכזה. לא שזה לא קסום והכל, זה כן, אבל יש גבול כמה אפשר לשאת. מה גם שהאלבום הקודם היה הרבה יותר טוב. על כל פנים, לא לצרכני ריטלין.
Dear Catastrophe Waitress, Belle & Sebastian
Sleep/Holiday, Gorky's Zygotic Mynci