בלייזר-מן

תודה לאל על יוסי ביילין, שאם לא הוא, סביב מי וסביב מה היה מתלכד הציבור בשעה כזו של בלבלה ואובדן דרך לרגש לאומי קולקטיבי מזכך? אמנם, רבותי, השנאה ל"שמאל" ולסמולנים היא בור בלי תחתית של חברותא מצד אחד ושל עצימת עיניים מאידך גיסא. כמה נעים. שהרי אם לא ביילין, בובת הוודו הלאומית המתעדכנת חליפות, להיכן היה מוליך העם הזה את מררתו? כמה סיפוקים יכול כבר אדם לחוות מההזייה המופזית הילדותית על גירוש ערפאת? אפילו לעם הזה, המוליך את עצמו במשעולי ה"אמרתי זאת בעבר ולכן אומר זאת גם בעתיד ולעולם", יש טווח עניין מוגבל בטקסטים המבוססים על שכנוע עצמי.

יוסי ביילין, על חזותו האירופאית הנבעכית, על עברית האינטלקטואלים היובשנית שבפיו, על חוסר רצונו לרתום עצמו לרכבת ההרים של ההתלהמות ושל ה"אין עם מי לדבר", "כלו כל הקיצין", "נואשתי מלהיות מיואש" – הוא אויב מבפנים, עוין מבית, שהוא – כידוע – המסוכן באויבים, הנורא בעוינים. עוין אחר, יצחק רבין, הובל אחר כבוד אל בית הקברות – בליווי משמר כבוד של שני קליעי הולוי פוינט מורעלים. ואם יוסי לא יזהר, קרוב לוודאי שהסאב-טקסט של ההתנפלות הגסה והעיוועית עליו ברור לכל: אנחנו יודעים איפה אתה גר ואנחנו יודעים גם מה הורג בני אדם.

הגישה הישראלית האטומה והאווילית של "במלחמה כמו במלחמה" – צריך לשתוק ומותר להוציא בוגדים להורג – אמנם מקלה על התנהלות השיח הציבורי החדש בישראל, המחלק את הישראלים ל"בוגדים" ול"אוהבי ציון" – אבל מרחיקה את הציבור מכל התמודדות נוקבת עם הסוגייה הבוערת באמת: אלוהים אדירים, לאן אנו מוליכים את עתידנו? אנשים כביילין, שעם רפיסתו של "מחנה השלום רק כשנוח", הפכו לתמרורי האזהרה היחידים הניצבים בפני גורל המקום ויושביו - רגע לפני שהם מזנקים בחפץ לב אל התהום - מתועבים כל כך בעיני הציבור, מכיוון שהם תובעים ממנו לעשות את הדבר השנוא עליו ביותר: לחשוב.

עת מלחמה היא זאת, כלומר – עת להרגיש ולהתרתח ולעצום עיניים ולאטום אוזניים – ואוי לו לאדם שיעז להוציא ראשו מהשוחה כדי לראות, במי אנו נלחמים בכלל? שקט, מפגיזים, מרחוק – מרחק הכיסוי הטלוויזיוני של שני הערוצים הגדולים והמגויסים – והדיון היחיד שמוכן הישראלי לנהל בשלוש השנים האחרונות הוא על גובה טמפרטורת הדם שלו. האפשרות כי יש אפשרות לקיומם של הווה אחר, עתיד אחר, מבעיתה את הישראלי. עד כמה שיישמע הדבר מטורף ומתועב: התרגלנו. יש באימת הפיגועים, בחדוות ההתעלמות מהדיון המוסרי, משהו נינוח. בהינתן מצע נוח, גם את הגיהנום אפשר להעביר בשאנטי.

ועל כן כשקם אדם ומבקש לעורר את הגיהנום מתרדמתו, מיד קמים עליו שרי האופל וזועקים: "פושעי אוסלו לדין!", ובאותה מידה מותר היה גם להוסיף, "והתקליט של אורי מחורבן!". התיעוב לביילין האדם אינו נובע מהעידן בעברו המכונה "פודליזם", גם לא מהדרך הבלתי נלאית בה הוא מסרב להיות לאה מהמקום הזה ומיושביו – אלא מהעובדה שהוא מעז להילחם.

בישראל הנוכחית, המלחמה הצבאית כמוה כתרדמת, קומה לאומית השוקטת על שמריה ומתמידה בסרבנותה להקיץ מחלום הבלהות, בתואנה של "נלחמים". מדובר בפרדוקס השובה את ישראל בתוך לולאת קסמים שניזונה מכוח התנע הפנימי שלה: המלחמה הישראלית היא כניעה לגזירת גורל, המאבק היומיומי הוא מנוחה על זרי הדפנה של "אין מה לעשות ואין עם מי לדבר".

במציאות של קיפאון ושיתוק אלה, יוסי ביילין הוא הלוחם היחידי בישראל כרגע. חנוט בחליפותיו האפורות, בבלייזרים הכהים שלו, דוהר על גבי מטוסי חברות תעופה זרות אל בתי מלון בעיירות אירופאיות, נלחם ביילין למען עתידה של ישראל הרבה יותר מכל היושבים במטכ"ל ובממשלה גם יחד.

בעוד המלחמה שלהם מתבטאת בפסיביות רגשית ובמוות מחשבתי, ביילין – תסכימו אם לאו עם יוזמותיו – הוא אולי אחרון הישראלים שלא נכנעו ל"מצב" ולמדבר ההווה. על החנוניזם שלו, השנוא כל כך על הישראלים, הוא נועז ואמיץ בהרבה, אקטיבי מאות מונים יותר, מכל הדן חלוצים המסוקסים למיניהם. ובניגוד אליהם, ספונים בבונקרים המשוריינים שלהם – לאור מהלכיו האחרונים – חייו מצויים בסכנה של ממש. אתם היודעים. ואם זו לא מלחמה וזה אינו לוחם, מה כן? ומי כן?