גרובי, בייבי

פחות משנה אחרי "הרחק מגן עדן" של טוד היינס – מחווה למלודרמות הפיפטיז החברתיות של דאגלס סירק – יוצא "לגמור עם האהבה", שגם הוא, בדרכו, מחיה ז'אנר קולנועי אמריקאי נושן. "לגמור עם האהבה" מתרחש בשנת 1962 בניו יורק (וגם אם יש בו אזכורים למשבר הטילים בקובה, לא שאני זוכרת כאלה, לא נראה שמסתתר בהם איזה סאבטקטס משמעותי), והוא מחווה לקומדיות הרומנטיות של סוף הפיפטיז/תחילת הסיקסטיז א-לה “Pillowtalk” ו”Lover Come Back”.

ב"לגמור עם האהבה" מעלה באוב רנה זלווגר את דוריס דיי ויואן מק'גרגור נולד מחדש בתור רוק הדסון, אך לזכותם ייאמר שהם לא מנסים לחקות, אלא לייצר אינטרפרטציה אישית משועשעת לקלישאות הישנות. המטרה היא שחזור מלחמת המינים של תחילת הסיקסטיז מפרספקטיבה של תחילת המאה העשרים ואחת בצורה של קומדיה במשקל נוצה מאוד קלה. את התמימות והפוריטניות של הסרטים ההם מחליפים אירוניה וציניות עכשווית, שעשויים לעצבן את חובבי הז'אנר ההוא, אבל נראה לי שהביצוע הבאמת מרשים של הסרט מפצה על הכל. אפילו על דמותו המעצבנת של דייויד הייד פירס – הבוס והסיידקיק של מק'גרגור - שמגלם שוב את ניילס, אח של פרייז'ר, רק שהפעם זה לא מצחיק. פירס, אגב, יושב על המשבצת אותה איכלס במקור טוני רנדל, שבעצמו מגיח לתפקיד אורח ב"לגמור עם האהבה".

הסרט מתרחש בימים שלפני המהפכה המינית או המהפכה הפמיניסטית, אבל ברברה נובאק (זלווגר) מגיעה מניו-אינגלנד למנהטן כדי לזרז את העניינים. נובאק היא לא סתם שפנפנת פיתוי בלונדינית עם חליפות מרשמלו ורודות, עקבי סיכה והליכה קומיקסית, אלא שפנפנת פיתוי בלונדינית עם אג'נדה פמיניסטית. נובאק כתבה מדריך לאשה החדשה, הדורשת שוויון הזדמנויות בעבודה, כאשר כל מה שעל האשה החדשה הזאת לעשות כדי להפוך מעקרת בית לאשת קריירה זה לוותר על הרעיון המיושן של אהבה. אם היא תשכח מאהבה, היא לא רק תתחיל להרוויח כמו גבר, היא גם תוכל להתחיל להתפרפר כמו גבר, בלי להיקשר רגשית. הספר של נובאק הופך לרב-מכר בינלאומי, ומי מתאים יותר להתעמת איתה על הטקסט השערורייתי מאשר קצ'ר בלוק (מק'גרגור) - הכתב הראשי של מגזין גברים פופולרי, שהוא במקרה גם פלייבוי סיקסטיזי סקסיסט על פי מיטב המסורת הג'יימס בונדית?

באופן כמעט מפתיע, עושים גם זלווגר וגם מק'גרגור חסד עם הדמויות שלהם. כשמוסיפים לזה את טכניקות המסך המפוצל הלקוחות היישר מהימים ההם (אמנם מסך מפוצל שמרמז על פעילות מינית במקום שהיא איננה קיימת בו זאת בדיחה שאוסטין פאוורס כבר מיצה, אבל כאן עושים את זה הרבה יותר טוב), את המונטאז'ים, את האינטרלודים המוזיקליים המצחיקים, את גרדרובת הרטרו המדהימה של זלווגר ואת העיצוב המאוד-מאוד מושקע באופן כללי של הסרט - אי אפשר שלא ליהנות. אני תמיד אמרתי: אם קומדיה מחייבת קצת סלפסטיק, אז לפחות שיהיה בדירת רווקים מאובזרת במיטב הטכנולוגיה של 62'.

"לגמור עם האהבה" הוא לא ממש פרודיה וגם לא חזרה לסיקסטיז במטרה לומר משהו עמוק על התפתחות הקולנוע או להעלות מחדש את הדיון הפמיניסטי, אם כי הוא בהחלט מזכיר לנו שלא ממש התקדמנו לשום מקום. לא בטוח גם שהוא קומדיה רומנטית, כי אם לא בכיתי בנשיקה בסוף (דבר שקורה לי גם בקומדיה הרומנטית הגרועה ביותר), כנראה שהוא באמת לא נענה לחוקי הז'אנר. ואז נזכרתי בציפיות שהיו לי מ"אוסטין פאוורס" הראשון לפני שהוא יצא, וקלטתי ש"לגמור עם האהבה" סוף-סוף מימש אותן.