בן זונה

"לפי סיפור עתיק, קיים חייט אלמותי המתחבא באחד היערות. ביום הוא רובץ על עץ וישן כמו הינשופים, ובלילות הוא מסתובב בחדריהם של בני תמותה מסוימים שבחר מראש, ותופר על גופם, בשנתם, כותונת בלתי נראית, ארוגה מחוטי גורלם. מאותו לילה ואילך יסתובב לו כל נבחר כזה, בלי שידע, תפור חיים בתוך כותנתו, ולעולם לא יוכל לשנות אותה או לקרוע אותה מעליו: כאילו היא העור שלו עצמו" (עמוד 50). אגדה יפהפיה ומצמררת זאת, על כותונת (משוגעים?) של גורל בלתי ניתן לשינוי, עומדת במרכזו של "ארצ'לי" (סדרת "הספריה החדשה"), הספר האחרון שכתבה אלזה מורנטה, לפני מותה ב-1985.

גיבור הספר הוא מנואלה, גבר עלוב נפש ממשפחה בורגנית שירדה מגדולתה, המנסה לכל אורך הספר, באורח נואש, להבין כיצד נתפר לו גורלו, ומתי. הנקודה הארכימדית, שבה טמון לדעתו המפתח להבנת הידרדרותו שלו, מצוי בסיפורה של אמו המתה, ארצ'לי – איכרה ספרדיה מכפר נידח שנישאה לקצין צבא איטלקי ממשפחה בורגנית אמידה ו"תרבותית". הגיבור עוזב את איטליה ויוצא לאותו כפר, יותר משלושים שנה אחרי מות האם, כדי לחזור לאותה נקודה בראשיתית, אולי כדי להתחיל ולפרום את הקשר הראשוני הזה שהביא להולדתו. וכך, הסיפור נע בין יום וחצי בספרד המתואר כהווה, לבין זכרונות חייו הנפרשים בפניו.

האם, שהיתה מושא לאהבתו והערצתו הבלתי מעורערת של מנואלה, הגיעה לאיטליה ככפריה פשוטה ונעימה, שבויה באהבתה לאביו של מנואלה. אך אחרי כמה שנים היא מתחילה להשתנות, להשתגע (ככל הנראה עקב מחלה). היא הופכת מאמו האהובה לדמות נוספת, זנותית והפוכה לחלוטין מזו שאהב לראשונה. גם את הדמות החדשה, את "ארצ'לי השנייה", אוהב הילד, אך במקביל מתחיל גם הוא להשתנות. הוא מתכער ומתחיל לדרוש אהבה בצורה פתטית כמעט, הוא הופך להיות כמעט "כמו כלבלב" – יצור נלעג ומנודה.

בספר הזה, כמו בספרים אחרים, מסופרת גם איטליה של תקופת מלחמת העולם השנייה. אלא שהפעם, יחד עם מורנטה, העולם הזה התבגר, התכנס אל תוך הפנטזיות של עצמו. אין כאן דרמה היסטורית קורעת לב כמו ב"אלה תולדות", אלא עיסוק מרומז ופסיכולוגי יותר, שבו העיקר הוא העיסוק האובססיבי בדמות הגיבור, שההיסטוריה משמשת לו רקע.

מבחינה מסוימת, הספר מהווה ניסיון לייצר סוג של סינתזה בין ספריה הקודמים של מורנטה: יחסי האם-בן של "האי של ארתורו" פוגשים בפנטזיות של "כזב וכישוף" ובקונטקסט ההיסטורי של "אלה תולדות". אך בניגוד לספריה הקודמים, הרומן הזה ציני יותר ואנושי פחות. רגעי החיים הצלולים והסוחפים, שבזכותם נודעה, עדיין קיימים (דוגמה לכך היא, למשל, בטחונו של מנואלה הילד ש"מוסוליני" הוא צורת רבים של שם העצם "מוסולינו", ושלכל ארץ יש איזה אחד כזה), אך הם נדירים ומשוקעים בהוויה הנואשת של הדמויות.

מורנטה שייכת לזן של סופרים שהכניסה לספריהם איננה קלה. לא נשאבים אל תוך הסיפור ברגע שמתחילים בקריאתו. הקריאה בספריה דומה יותר למאבק קשה הנפתר במפתיע. אבל אחרי מאמצים מייגעים של כמה עשרות עמודים, פתאום, בלי להרגיש, מגלים שתחושת הקושי התחלפה בריחוף בעולם של דימויים, היסטוריה ואנקדוטות שאופף אותך מכל עבר. אמנם הקריאה ב"ארצ'לי" קשה ואפלה יותר מבספריה האחרים, אך גם כאן, היכולת של מורנטה לגעת בכל הנקודות הקטנטנות שמהן ארוגה תמצית נפשם של גיבוריה וליצור מהן עולם שלם ומרתק, מעוררת השתאות – סימן ההיכר של ספרות גדולה באמת.