כשבשקל יש חור

נרי ליבנה קנתה לעצמה פעם חולצה חדשה במכירת סוף העונה. כשהיא הגיעה הביתה גילתה שבחדר הארונות שלה מונחת אותה חולצה בדיוק, עדיין ארוזה, אותה היא קנתה כנראה בתחילת העונה ושכחה. הסיפור הזה הוא אחד מיני עשרות שמדגימים את ההתמכרות של ליבנה לקניות, עליה היא מספרת בספרה "המדריך לאשה המושכת" (מלשון מושכת כסף מהבנק). ההתמכרות הזו מביאה אותה ואת שכמותה לבזבז כסף שאין להן, על מאות פריטים מיותרים, זהים זה לזה: עוד ועוד קרמים, בגדים, נעליים, תכשירים לשיער וכדומה.

וההתמכרות הזו, מלבד השמנת יתר באזור האוברדרפט וטלפונים מיהלומה מהבנק, גם הביאה את ליבנה לכתוב ספר. נשאלת השאלה - האם התמכרות לשופינג היא בכלל סוגיה רצינית, או אידיוטית מכדי שתהיה ראויה לספר שלם? דומה שגם ליבנה מתקשה להכריע. מצד אחד היא טוענת כמה פעמים לאורך הספר שמדובר בבעיה חמורה, ושהתמכרות לקניות כמוה ככל התמכרות וחבל שאינה מקבלת יחס כזה, אך מצד שני, באופי הכתיבה הקארי-ברדשואי-ברידג'יט-ג'ונסי שלה, היא לא מפסיקה ליצור את הרושם שמדובר בקוריוז חביב שפשוט כיף לרוץ לספר עליו לחבר'ה. בין שתי האפשרויות היא נוטה אל השנייה, והספר, שמתחיל דווקא בהקדמה שנונה למדי, ממשיך כשטף אובססיבי אינסופי.

31 הפרקים המרכיבים את "המדריך..." (הוצאת עם עובד) הם למעשה פרק ארוך אחד. החלוקה אקראית לחלוטין. זה ללא ספק הטור המקומוני הארוך ביותר שקראתי מימי. כמו החולצות הכמעט זהות שמתווספות מדי יום אל ארון הבגדים של המכורות לקניות, כך גם משפטיה של ליבנה מתקיימים כרצף מטונימי של עוד ועוד מושאים דומים זה לזה ולפעמים חוזרים זה על זה, כאלה שאינם באמת נחוצים לאיש, ושבזה אחר זה מנסים לחפות על החסר (החסר בספר הוא הסבר מספק לסיבת ההתמכרות לקניות, ובחיי המכורה החסר הוא למשל - כפי שליבנה מציגה זאת - לב שבור, או הערכה עצמית מפורקת). ובזה אחר זה, הן המשפטים והן הבגדים, נכשלים בנסיונם וחושפים את הריק המבהיל, את הכלום, שיש למלא אותו מיד במושא חדש, שמיד נכשל גם הוא.

אין פלא שליבנה חוזרת על המובן מאליו, מאששת סטריאוטיפים (נשים לא יודעות שמות של מכוניות, גברים קונים דברים גדולים, אנחנו קורבנות אופנה וכו') ולא מחדשת לנו דבר על הנושא. סוג הכתיבה הזה פשוט שטוח וריקני ממש כמו ההתמכרות עצמה. לכן זה לא מפתיע לשמוע שכתיבת הספר הצליחה לרפא את ליבנה, גם אם לזמן קצר, מהמאניה האובססיבית שלה לקניות. הכתיבה השופינגית שלה פשוט החליפה לרגע את רצף הקרמים, ומיד במשפט הסיום היא חזרה לסורה.

אבל למה אנחנו צריכים לשמוע על זה? גם זו שאלה טובה. התשובה עליה לא ברורה. לקרוא את הספר הזה זה חמוד בהתחלה, אבל מייגע בהמשך, בערך כמו לשמוע על חלום של מישהו אחר או לקרוא רשימת קניות ארוכה במיוחד. כמו כל אובססיה, זה לא מעניין אף אחד חוץ מהאובססיבי עצמו. כנראה שזה ספר שבעיקר מכורות אמיתיות לקניות, כמו המחברת, יכולות ממש להתמוגג מקריאתו, בדיוק כפי שהן יכולות ליהנות מסייל בקניון רמת אביב, הנאה שחולפת עם חלוף העונה. מי שעוד יכול לספוג סוג של הנאה מזוכיסטית הוא מי שקורא את הספר הזה כספר פנטזיה, היינו - מי שהיה מת להיות מכור לקניות כמו נרי ליבנה וחברותיה הבורגניות, אבל עדיין אין לו כסף לאוכל. "המדריך לאשה המושכת" מאחד, במובן הזה, בין כיכר הלחם המשגשגת לכיכר המדינה המתפוררת.

וזה עוד משהו מוזר, הטיימינג של הספר. התמכרות לשופינג היא סמל למה שקרוי "צרות של עשירים" וצריך תעוזה או יהירות מסוימת לשחרר דבר כזה דווקא בתקופת איומה כמו היום. חבל שליבנה, שדווקא יש לה סוג של מודעות חברתית, לא נותנת על זה מספיק את הדעת. מתי הכתיבה שלה כן מוצלחת? כשהכותבת מפסיקה לדבר ב"אנחנו" ומתחילה לדבר ב"אני", כשהמילים שלה מכירות בעובדה ש"המדריך לאישה המושכת" הוא בעצם תירוץ לכתוב על עצמה, על משפחתה ועל הוריה שמתו. ברגעים שבהם נרי ליבנה חושפת פרטים שאינם הכרחיים לנושא הקניינות היא מעוררת סקרנות ומצליחה לרגש לרגע, אפילו את מי שלא קנה תחתונים מימיו. חבל שהכתיבה שלה לא מתקדמת יותר בכיוון הזה.