עם מה אמרת שג'ולייט בינוש מתחרז?

"שוקולד" של לאסה הלסטרום הוא באמת מעדן מתוק. ולמרות הדחף לנסות ולשלוט בדחף להשתמש ב"ללקק את האצבעות", "ערב לחך", "חם, דביק ונוזלי", וכמובן "מעדן מתוק" – המתבקש – על מנת לדבר בסרט, הרי שהמשימה לא צלחה, ועלה כי "שוקולד" של לאסה הלסטרום הוא באמת חם, דביק ונוזלי, באופן שפשוט מכריח ללקק את האצבעות.
ג'ולייט בינוש – האירופית בעלת המראה האירופי ביותר – היא פיית שוקולד חושנית כפולי קקאו מותכים, והיא מגיעה לעיירה קרת עורקים (אשר כמו נגזרה מ"שובו של מרטין גר"), צינית ותפלה, המחפשת משמעות לחיים דווקא בין דפי הברית החדשה. ג'ולי זו (האם הזכרתי כמה מתוקות שפתיה למראה?) שמה לה למטרה להוציא את העיירה מרבצה המתובל בגבינות עזים וביין קיאנטי, ולחתור תחתם במעשה ידיה (האם הזכרתי כמה דליקטסיות אצבעותיה למגע?) – שוקולד להתפאר.
מכאן לשם, ראש הכפר, הלותרני האדוק, מוצא זיקה ברורה בין התנהלותה לבין זו של ז'אן ד'ארק ומבקש לגזור גזירה שווה בין הגורל הרצוי לשתיים. אלפרד מולינה, ראש הכפר, לא נראה מעולם כה צדקני ופטריארכלי, מה שמזניקו באחת למעמד סמל סקס. מלחמת המתוק בחמוץ מופרעת כאשר את המאזן מפרה להקת נוודים, חמושה בג'וני דפ החתיך להתפוצץ. חצי קריצה שרמנטית, לקיקה מרירה במרקם קטיפתי מלטף, וגם ג'ולי נופלת בקסמו של הדפ.
בין מעדן מרציפן מסוגנן לסהרון שוקולד תפוז השניים נמרחים זה על זה בנונשלנטיות זורמת, הגורמת לצופה להשתאות על קונספט מדע בדיוני מבריק זה: בני אדם – אמנם לא נראים כמוך וכמוני, אבל בכל זאת, ברמת הקונספט – המוצאים את החיים להיות פשוטים כמו נגיסה מרפרפת במדליון קרמל בציפוי סוכר חום. הנשמע כדבר הזה במקורות הירדן? בארץ החומוס אסלי? לא בבית ספרנו, לא בתרבותנו. ואולי דווקא בשל כך "חניבעל", הריאליסטי להדהים בקניבליזם שהוא מייצג, נדמה כמו הצצה ארוכה במציאות, בעוד "שוקולד" המתוק נשמט לרגלינו כנוצת יונה לבנה. פנטזיה להרהר בה, להתחרמן בעטיה, ואף לשוב ולהתקנא בה, אך לא להזדהות, לא להאמין.
לא להאמין גם, אך שכחנו להזכיר כי "שוקולד" הוא סרט טעים.